הבה נסכם את עיקריה של הגישה הראשונה  , הגורסת שהחלוקה של האנושות לעמים ולאומים הינה , בסופו של דבר , סכנה להמשכיות המין האנושי :

​

"בכך שפיצחנו את האטום ושיחררנו את פוטנציאל כוחו ההרסני , האפשרות שהאנושות תשמיד את עצמה באמצעות כלי המלחמה שהמציאה נעשתה לממשית. במצב כזה , חלוקתה של האנושות לעמים וקבוצות אתניות נעשית לאיום על שרידותה של האנושות, ולכן יש להחליש את החוטים הבלתי נראים הקושרים אנשים להשראה הנובעת  מהעם ,הלאום והדת , ולהחליפם בהשראה אחרת. השראה כזו באה בצורה של מוסר אוניברסלי, שהוא תוצר של סיבתיות טהורה , אותה מאפשר המדע כתוצר של תמונת העולם שהוא מאשר, בתפקידו החדש כמפרש העולם המהימן היחידי. לפי גישה זו , המדע כיכולת טכנולוגית "תומכת חיים", וסיבתיות בגבולות המדע ,הינם שני העמודים שביחד מסוגלים יהיו לשאת את האנושות מעל  ים העבר של מיתוסים , דתות , וכל אותה אי רציונאליות שנובעת מאותם זמנים "חשוכים" של האנושות בתקופת ינקותה. על מנת להשיג את אותה שליטה גלובאלית שתאפשר עתיד של שרידות מובטחת ,  קריטי  שאותו מוסר אוניברסלי יוטבע באנושות כולה.

כדי להבטיח דרגה כזו של שליטה גלובאלית , יש צורך להציב כוח מנוגד לאימפולסים החזקים ביותר , שתפוצתם גם משתרעת על פני כל הגלובוס, לנטרל אותם ולהחליפם."

​

האנטידוט הינו כוח פוליטי , אינטלקטואלי - אקדמאי , ובעיקר תרבותי, שפועל על אנשים בכיוון המנוגד. במאמץ גלובאלי זה , אומות , דתות ותרבויות מסוימות נתפסות כחיוביות יותר מאחרות , באופן זמני , בעוד אחרות , כאלו שמקרינות בחוזקה אימפולסים הפועלים חזק על הדמיון המוסרי של בני אדם ,ובראשם ישראל, ,צריכות להיות מפורקות מנשקן מבפנים ,  באמצעיים  אקדמאיים, תרבותיים ופוליטיים, כדי שיוכלו ליישר עצמן עם "עיקרי האמונה" החדשים שנתפשים כחיוניים להישרדותה של האנושות. כאשר התקשורת , הפוליטיקה והבידור הם גלובאליים, "פירוק מבפנים" הינו גם פועל יוצא של השפעות גלובאליות.

​

השייכות של כל אדם לעם ולאתניות, שאותן מחשיבות תיאוריות הפוסט כאמצעי בלבד להשגת מטרות מסוימות, הינה חלק בעלת משמעות לא רק לפרט, חלק מהוויתו, אלא גם לאנושות בכללה , כיוון שהעם הינו מהות קיימת בפני עצמה . מקומה הינו באמצע , בין האינדוידואלי לאוניברסלי. ביחד הם יוצרים שילוש. כאשר הסנטימנט הלאומי  מודחק, אנחנו נשארים עם דואליות, ונוצרים מתח ונוקשות בין הקטבים - האינדיוידואלי והאוניברסלי. בדומה לנסיון להחליף את היכולת לדמיון מוסרי , שמתממש דרך ה"כאן ועכשיו" , עם ה"עתיד המדומיין שמשכתב את העבר" , אנו עוסקים פה בנסיון להקהות ולהרדים את הספירה האמצעית של פעילות האדם. מהי אותה ספירה אמצעית ? ברובד הישותי   היא נפש האדם, הזירה אליה מתנקזים תפישות החושים ומושגי ההכרה . אך בגלל היותה מתווכת בין שני עולמות שונים , הפיזי חושני , והרוחי תודעתי , היא גם בעלת משמעות מיוחדת עבור האגו , האני האנושי . ( ראו את המאמר "האות אלף" ו "אמנות המציאות") . טשטושה של הספירה האמצעית אינה רק תוצאה של ראיות עולם כמו קנטיאניזם , מרקסיזם ותיאוריות הפוסט למיניהן , זהו בראש ובראשונה אמצעי שליטה מתוכנן ומוכוון, תנאי ליכולת להגיע לכוח ושליטה באנשים , חברות , ולבסוף באנושות כולה.

. בהנחות היסוד של תיאוריות אלה , אין הן רואות משהו אותנטי, ייחודי וחשוב לקידום האנושות בקיומן של לאומים, כלומר , במחשבה שעמים שונים נועדו לשמש תפקיד יחודי בדינמיקה הכלל אנושית המתפתחת בזמן.

גם בנושא זה אנו מוצאים את הגישה המנוגדת לכך בדבריו של רודולף שטיינר :

​

"אין זה ללא סיבה שבזמננו אנו בוחרים לדבר בחיוב על הנושא שקראנו לו : משימתן של נפשות העם השונות שבקרב האנושות. עד כמה שהיתה סיבה טובה לשמור על דממה בנוגע למשימות אלו עד עכשיו  (מצידם של אוקולטיסטים) ,כך יש סיבה טובה להתחיל לדבר על כך כעת. זה חשוב כיוון שהגורלות הקרבים לאנושות, במידה רבה בהרבה ממה שהיה עד עכשיו , מביאים בני אדם למשימה משותפת לכולם. לכך , יוכלו בני העמים השונים להרים תרומה ראויה וחופשית רק אם תחילה יפתחו הבנה באשר ללאום שלהם - אם ידעו להעריך את מה שאנו יכולים לכנות : "ידיעה עצמית של העם". שכן כפי שהאימרה "דע את עצמך" היתה בעלת משמעות חשובה למיסטריות של אפולו ביוון העתיקה , באותה מידה בעתיד הלא רחוק כך ידובר על נפשות הלאומים , או נפשות העמים : "דע את עצמך כנפש לאום !" (משימתן של נפשות העמים, רודולף שטיינר , 1910) 

​

לאורך חלקיו של הדיון הזה , ננוע ונשנה את התבוננותנו ונקודת מבטנו מהגלובאלי , לאינדיוידואלי, ללאומי וחוזר חלילה. ננסה להבין מדוע כל אחד מהתחומים הוא בעל חשיבות קריטית לא רק להבנתנו את העולם , אלא גם לתהליך היצירתי האנושי בכל הרמות .

 

לא רק בנושא ההתיחסות לעמים ולאומים חולק שטיינר על גישות "תאוריות הפוסט" , אלא גם בנושא הסיבות למלחמה. במהלך מלחמת העולם הראשונה שטיינר גר במרכז אירופה , ובנה עם תומכיו את הגתנאום באזור הכפרי של באזל , שוויץ.

שטיינר קישר את המלחמה עם חוסר היכולת של האנושות למשוך עצמה מתוך החומריות, והיקסמותה של האנושות מראיית העולם המדעית  ורעיונותיה של זו לגבי  מהות האדם.

הוא מתאר את תקופתנו כזמן חשוב וקריטי ביותר באבולוציה האנושית ,שבה יחסיה של האנושות  עם עולם הרוח עוברים תמורות רדיקליות : לאחר מאות שנים של שתיקה , של ניתוק מהיכולת לקשר מודע עם עולמות הרוח, עלינו לפעול על מנת לחדש קשר זה  בדרגה גבוה יותר.

עם האגו והאינטלקט  שפיתחנו, עלינו להפך את תפקידנו ביקום, ולהיות למעניקי השראה עבור הקוסמוס, ולא רק אלו שמקבלים ממנו השראה. "לנשוף" את ישותנו לתוך הקוסמוס, בעוד שעד עתה "שאפנו" את הקוסמוס לתוכנו. אנחנו נמצאים , מבחינת התפתחותנו , באותו הרף עין שבין שאיפה לנשיפה , וחווים את כל היחודיות והמוזרויות של היפוך זה. * שטיינר פורט את ההתקדמות בזמן לשלושה עקרונות (הרצאה מה-17 ליוני  1909 ) : אבולוציה , אינבולוציה , ומה ששטיינר מכנה "יצירה מתוך האין" , או "יחס".  נשוב ונדבר על אותו יחס בחלק הבא , אך לעת עתה , די לנו בהבנה שלפי שטיינר , ההתפתחות מקפלת בתוכה גם תקופות של הליכה אחורה  (אינבולוציה) - ירידה לצורך עליה.  העת המיוחדת שאנו חיים בה היא נקודה בתנועה הקוסמית של אבולוציה רוחית, שבדומה לאבולוציה האורגנית , הדרוויניסטית , הינה בעלת חוקים והגיון, שלבים ומסגרות זמן, אתגרים ואירועים מכריעים,שהאנושות וכל אחד ואחת מאתנו כאינידיווידואל עוברים. אבולוציה רוחית זו שזורה בזו האורגנית , ובהמשך אף  נראה כיצד ניתן לקשור רעיונית את ההתפתחות הפיזית לזו הרוחית.

מטרתה של האבולוציה האנושית הינה התפתחות - שכלולה של ישותנו ופיתוחה במעלה סולם התודעה,היצירה והחירות, כשהמטרה היותר קרובה ומוחשית נובעת מעצם טבענו בשלב התפתחותנו הנוכחי על האדמה  : לפתח בתוכנו איזון מפרה, בעזרת ובאמצעות האני, האגו , בין טבענו החושני לזה הרוחני, כשני תחומים להם אנחנו שייכים. לכל אדם יש "ניצוץ אלוהי", האני הגבוה ,שאינו מושפע מהאני הארצי, שאליו צריך האדם ללמוד להיקשר ולהתמלא בנוכחותו ובחכמתו, באמצעות ידיעה עצמית, וידיעת העולם - המדע הארצי , והמדע הרוחי. אלו משלימים האחד את השני , כמו שהאבולוציה האורגנית והרוחית משלימים זה את זה.

כל אחד מאתנו עבר התגשמויות רבות על פני האדמה , שגה ועשה טעויות , ואף לקח חלק בעשיית הטוב , הנכון והמקדם. כתוצאה מהתפתחות ארוכה , סבוכה ורבת פנים, הגיע האדם לדרגה בה החירות הינה האלמנט המרכזי והקריטי בישותו הכפולה , החושית רוחית, , ובעזרתה יכול אדם לכוון את חיפושיו באופן כזה שיגלה , יפתח, ויקרין  את האלוהות שטמונה בו. עם זאת ,בזמן  שפיתח את ידיעותיו ושליטתו בעולם החומר , פתח האדם תוך כדי ההתקדמות הטכנולוגית גם את השערים לכוחות מסוכנים, כוחות התת-טבע. אלו הם כוחות מהם אנו מושפעים דרך האמצעים הטכנולוגיים ששזורים בהתנהלות חיי היום יום שלנו באופן גובר והולך , וכלולים בהם החשמל , האותות האלקטרומגנטיים , גלי רדיו וכיוצ"ב.  השפעה זו , עם כל יתרונותיה אותם אנו מכירים ומוקירים , חושפת אותנו לכוחות הרסניים , שעל מנת להתמודד עם קיומם במחיצתנו אנו נדרשים לעבודה עצמית , פנימית , מחשבתית ויצירתית , שתחזק את נפשנו .והחשוב מכל , עלינו לשאוף לשינוי מוחלט של המתודולגיה , השיטה, שבה אנו חווים את העולם, ומכאן, גם לשינויים במבנים החברתיים. 

שטיינר ראה בעלייתם של מדעי הטבע שלב חיוני בתהליך השינוי שעובר האדם במסגרת משימות העידן שבו אנו חיים, עידן נפש התודעה. אך הוא טען שההעדפה האנושית למטריאליזם ראוי שתחלוף, שמא היא תאחז בציויליזציה כולה עד כדי כך   שההשלכות על התפתחות המין האנושי יהיו קשות וכואבות.

שתי מלחמות העולם, וגם חלק גדול ממה שאנחנו רואים בימינו , הינם חלק מתוצאותיה של אותה התבוססות תודעתית בראיית עולם חומרית בחסות המדע :

​

"במהלך האבולוציה של המין האנושי נדרשות גם תקופות שבהן בני אדם שוקעים מטה  במובן מסויים, מובאים אל מתחת לרף הראוי, כדי שיוכלו בעזרת מאמצים עצמיים למשוך את עצמם שוב מעלה.  ואין זה באמת יעזור כלל לאנושות אם דרך צו אלוהי או משהו דומה יהיה באפשרותה להתגונן מהצורך לחוות את נקודות השפל הקיומיות הללו.  על מנת שבני אדם יוכלו להשתמש באופן מלא בחירות  שברשותם , ממש נחוץ שהם ישקעו לרמות הנמוכות  בדרך בה הם תופסים את העולם , ובאופן בו הם חיים. הסכנה אינה נובעת מכך שדבר כזה מופיע בזמן הראוי לו באבולוצית העולם , ועבור המטריאליזם התיאורטי היה זה באמצע המאה התשע-עשרה . הסכנה טמונה בעובדה שכאשר משהו כזה קורה במהלכה של אבולוציה תקינה , אנשים ממשיכים להיצמד לזה , כך שחוויה שהיתה נחוצה עבור נקודת זמן אחת מתמשכת הלאה לתוך זמנים מאוחרים יותר. אם זה נכון לומר שבאמצע המאה התשע-עשרה מטריאליזם היה מבחן שהיה על האנושות לעבור , באותה מידה נכון לומר שהיצמדות עיקשת למטריאליזם כעת תביא איתה בהכרח תוצאות הרסניות , ושכל הקטסטרופות שנופלות על העולם ועל האנושות , שאותם אנו חווים עכשיו , נובעות מהעובדה שרוב האנשים עדיין מנסים להיאחז במטריאליזם.

האדם הוסבר כמיזוגם של כוחות פיזיולוגיים : טבעו הנפשי הוכרז כתוצר לוואי של אותם כוחות פיזיולוגיים. מטריאליזם תיאורטי הוא זה שהניע חקירה של טבעו הפיזי של האדם , ורק האחרון - חקירה נרחבת של טבעו הפיזי , צריך להימשך. מצד שני , מה שהמאה התשע-עשרה הסיקה כמסקנות מתוך אותה חקירה פיזית , אסור להרשות שיהווה יותר מתופעה חולפת באבולוציה של האנושות."

​

מאז זמנו של שטיינר , ראיות עולם מטריאליסטיות בגוונים שונים נעשו להשראה העיקרית, המנוע שמאחורי ההתקדמות הפוליטית, האקדמאית והתרבותית, בעוד הכלים הטכנולוגיים נטעו שורשים עמוקים יותר ויותר בתוך חיי החברה והאינדיוידואל.

התקדמנו ממטריאליזם כמסקנה פילוסופית של דורות קודמים, ליישומה בהתנהלות החיים.

המסקנות של אמונה זו חדרו להסדרות ולנורמות של החיים והתרבות, כאשר הטכנולוגיה משמשת כמתווך, הכלי העיקרי דרכו מכירים ומפרשים את העולם. 

​

שאלת היחס בין מדעיזם (scientism) כקיבוע מחשבתי של מטריאליזם תיאורטי, וטכנולוגיה, ככלי ביצוע של ראיית עולם מטריאליסטית, לבין אינדוידואליות וחירות האדם, היא שאלה שמובילה לנתיב של התנסות חוויתית, לא פחות  מאשר נושא להרהורים פילוסופיים.

ישנם השלכות עמוקות למחשבה שנפשו של האדם הינה תוצר לוואי של כוחות פיסיולוגיים, כיוון שבתוך נפש זו נוצר ההדהוד הרגשי של חוויתנו את העולם. אנחנו יכולים לעשות רציונאליזציה לגישה שלנו לחיים ולעולם מפה ועד מחר , זו עדיין מושרשת בתחושה כלפי העולם, ותחושה זו היא בדרך כלל , בצבע הרקע שלה, תוצאה של הזמן בו אנו חיים ,  מורשת נטיותיהם והכרעותם הפילוסופיות של הדורות שקדמו לנו , שמאפשרים ויוצרים את כל הספירה התרבותית של תקופתנו.

אחת מהירושות הללו שעליה אנו צריכים להתגבר , היא הנטיה השגויה של האנושות ליפול למושגים דואליים בראיית העולם , כאשר כל היבט של חיי אנוש , עד לדרגת גופנו הפיזי , בנוי כשילוש.  בעיה נוספת , הינה שאלת המוות. הקביעה שמובילה למוסר עדרי , ושמאמצת קידמה טכנולוגית כנתיב גישה לטראנס-הומניזם , הינה שהמוות הוא הפסק הקיום , ויש להתגבר עליו. 

דואליות בתפיסת העולם כמו בקנטיאניזם , לא רק שאינה מצליחה לתאר את המציאות, היא שוללת את האפשרות להיות נטוע במציאות כבני אדם שלמים , כיוון שפעילות אנושית שלמה בתוך המציאות תלויה ונובעת מאותה ספירה אמצעית. הרדמה של הספירה האמצעית הינה באותה עת אלחוש של האינדיוידואליזם, ששטיינר תיאר כחלק הרביעי , הליבה הרוחית, האני של האדם, שבאמצעות עבודה על שלושת הגופים האחרים - האסטראלי , האתרי והפיזי , משנה אותם לטובה במהלך החיים.

בעברית אותה חלק נקרא נשמה. המושג "אגו" או "אני", במובן הרוחי , או "האינדויודואל" , כהקרנה האותנטית של האגו , הם המושגים בהם נשתמש כאן.

מתוך אותה ספירה אמצעית, מופיע בתוכנו תחילה בצורה של רגש מעומעם, קריאה לצאת למסע חיפוש , שבו נעריך מחדש את הגבולות שהחיים מציבים בפנינו. 

בעוד האימפולס הטכנולוגי , שמוטבע עמוק באושיות הציויליזציה שלנו, תר אחרי הקידמה הטכנולוגית שתכניע את הכאב האנושי , החולי, ולבסוף את המוות עצמו, האימפולס האחר הוא זרם תת קרקעי, מסלול של התקדשות מודרנית . הוא אינו מחפש להימנע מטכנולוגיה , או לבדל עצמו מתגליותיו וידיעותיו של המדע , אלא לחלץ תגליות אלו מהיקום האבסטרקטי, נטול רוח ונפש , שבו המדע מציב אותן, ולמקם אותם בהקשר הנכון של הקיום האנושי. האימפולס הזה מחפש אחר הנארטיבים הרוחיים, הסיפורים שכולנו כותבים וקוראים, כאינדיוידואלים וככלל, בעת הזו ובמהלכי חיים קודמים ,בזמנים עברו.

לא יוכל להיות אימפולס יצירתי מוסרי שיוביל את האנושות לקראת עתיד בר קיימא, מבלי שיהיו אנשים שיצעדו בדרך זו , דרך למידה מחדש ועירור של הספירה האמצעית בכל ההיבטים של החיים הפנימיים ובמעטפת החיים החיצונית המאפשרת אותה.

המשקל והחשיבות של הספירה האמצעית תלויה באופן בו אנחנו מתייחסים לשאלת הידיעה ,כיוון שהספירה האמצעית היא הקרקע שממנו צומחת תחושת הידיעה. אם נדמה את אור השמש לפעילות ההכרה והתודעה של האדם , ואת המים וחומרי המזון שבאדמה לתפיסות החושים ,  "ידיעה" היא הצמח שגודל לתוך חלל האוויר. וכל צמח מתחיל בזרע..

הזרע הוא השאלה האפיסטמולוגית - מה אנחנו באמת יכולים לדעת על העולם , ויותר מכך , מה יכול להיאמר על פעולת הידיעה?  

 

שאלת הידיעה - השאלה האפיסטמולוגית

​

כאשר חושבים על שילוש בבני אדם , החלוקה הבססית ביותר הינה לגוף,נפש ורוח. 

הנפש היא הספירה האמצעית בחלוקה זו . אם אנו מקשרים את הגוף עם קליטת החושים, ורוח עם פעילות ההכרה , אנו רואים שהמחלוקת לגבי השאלה האם אנו יכולים להכיר את טבעו האמיתי של העולם או לא , היא בבסיסה שאלת מהימנותם של הקטבים בקביעת האמצע , שבו אנו מגיעים לתחושה ,רגש ,האומר לנו שהעולם בנוי כך או אחרת. מה שיכול להיאמר על הקטבים הללו - רשמי החושים  ופעילות החשיבה, יקבע את משקלה וחשיבותה של ספירת האמצע, לא רק במובן חיי הנפש במובן הפסיכולוגי , אלא במובן עמוק יותר, לבסיסם של התמונות המנטאליות המשפיעות על הדמיון המוסרי , ושלאורך זמן , בתוך ההקשר החברתי , בונות את יסודות התרבות של רבים.

מציאת גשרים בין תחום החשיבה לתחום החושים , בין הרעיון , לבין התופעה הנצפית , היה אחד ממשימות חייו של יוהאן וולפגנג פון גֶתה (Johann Wolfgang von Goethe) , כפי שניתן לגלות דרך כתביו ותגליותיו המדעיים, בעיקר בתורת הצבעים שלו וברעיון הצמח הארכיטיפי.

גיתה לא היה מעוניין , כנראה, לגבש את ראיית עולמו לכדי משנה סדורה ,והעדיף שנבין אותה דרך פועלו ואמירותיו. הוא הובל על ידי דחף פנימי של סקרנות ורצון להבין, וגם על ידי תחושה ברורה שמשהו בראיית עולמו נמצא בעימות עם דרכי החשיבה של אנשי זמנו , שהושפעו מאוד מקאנט וגילויי המדע . רודולף שטיינר זיהה , שגישתו של גיתה לחקירה מדעית, ולעולם בכלל, נובעת מיחס הפוך לזה של החשיבה הקנטיאנית ,שהתבטאה היטב גם בדרכי חקירתו וגם בתוצאותיהן. דבר זה ברור במיוחד במחקריו על הצבע . שהביאו אותו לכתוב תורת צבעים משלו , שונה לחלוטין מזו של ניוטון. בספרו "מדע גיתאני", רודולף שטיינר עושה עבורנו את מה שגיתה נמנע מלעשות, ומגבש את התחושות שהנחו את גיתה בחקירותיו לכדי פילוסופיה. כמה שנים אחר כך יוציא  שטיינר את עבודתו הפילוסופית העיקרית , הפילוסופיה של החירות.. כך אומר שטיינר לגבי ההכרה, בספר "מדע גיתאני" (Goethean science) :

​

" הריבוי הוא רק הצורה שבה התוכן המאוחד של העולם מבטא את עצמו. החושים, שאינם במצב שהם יכולים לתפוס תוכן מאוחד זה, דבקים בריבוי. הם נולדו  לריבוי.

החשיבה , עם זאת , מתגברת על הריבוי וכך , דרך עמל רב , חוזרת לעקרון העולם המאוחד. הדרך , כעת , שבה מושג (הרעיון) מבטא את עצמו בתוך עולם החושים , מכילה את ההבדל בין ממלכות הטבע.  אם ישות אמיתית, הנתפסת בחושים, עומדת ביחס למושג כך שהיא נמצאת לגמרי מחוצה לו, והשתנותה נשלטת על ידי  המושג בצורה של חוקיות, אזי אנו קוראים לישות כזו: לא-אורגנית (נטולת חיים). 

ניתן לאתר בכל מה שקורה לישות כזו את השפעתה של ישות אחרת. וכיצד שתי הישויות פועלות אחת על השניה יכול להיות מוסבר על ידי חוק הנמצא מחוץ להן. (לדוגמה : כדור ביליארד המכה בכדור אחר), בספירה זו אנו עוסקים בתופעות וחוקים אשר, אם הם ראשוניים, ניתן לכנות תופעות ארכיטיפיות . במקרים שכאלה, אם כך, האלמנט הרעיוני הנתפש (חוקים פיזיקליים) עומד מחוץ לריבוי של התפיסה החושית. 

אך גם אחדות תפיסתית-חושית יכולה, למעשה, להצביע אל מעבר לעצמה : היא יכולה

להביא אותנו לכך שנכיר, אם נרצה בכך, בגורמים קובעים נוספים , מעבר לאלו שנתפסים בחושים . אז, מה שנתפש רעיונית מופיע לחושים כאחדות. השניים - מושג ותפיסה חושית, אינם זהים, ללא ספק, אך המושג לא מופיע מחוץ לריבוי החושי כחוק,  אלא מופיע בפנינו בתוך הריבוי החושי כעקרון. המושג מסתתר בגיוון כמשהו שמאפשר אותו, כמשהו שכבר אינו נתפש בחושים, כמשהו שאנו קוראים לו טיפוס. זהו תחום עיסוקם של מדעי הטבע האורגניים. אך כאן המושג עדיין לא מופיע בצורה היחודית לו כמושג ,אלא עדיין כטיפוס. כאשר המושג מופיע לא רק כטיפוס, כעקרון נסתר, אלא בצורתו המושגית היחודית, כמודעות, שם לבסוף מגיע למימוש מה שבשלבים נמוכים יותר נוכח רק במהות. שם המושג נעשה למוחשי, ואנו עומדים מול בן אדם מודע לעצמו." (מדע גיתאני, רודולף שטיינר)

 

המושג שאותו תופס האדם בחשיבתו, יכול להיות מוחשי עבורו כמו תפיסת החושים.

אך יותר מכך , עולמם של בני אדם הינו עולם של מושגים שנעשו מוחשיים דרך העשיה וההתנהלות של בני אדם. בחברה , אנשים מביאים כל הזמן את עולמם הרעיוני לידי יחס עם העולם החושי. ההיסטוריה האנושית, התרבות, ההמצאות והטכנולוגיה, הם ביטויים של מושגים  שנעשים לתפיסות חושים.

התהליך שבו המושג נעשה למוחש דרך הפעילות היחודית לבני אדם , הוא תהליך של התפתחות. זהו חלק מהתפתחות העולם , אבולוציה של תודעה שבה אנחנו , בני האדם,לוקחים חלק יחודי וחשוב . האבולוציה של התודעה האנושית שזורה במה שהאבולוציה הדארוויניסטית מתארת בנוגע לגופים האורגניים. אך חוקרי אבולוציה ואנשי מדע מודרניים מאמינים שאם אכן יש אבולוציה של תודעה , היא תוצר לוואי של האבולוציה האורגנית. הם רואים באחרונה את הסיבה, ובראשונה את התוצאה.

​

מה לגבי הקוטב השני , של תפיסת החושים?

 

שטיינר עסק בנושא בתקופה שבה ממצאי המדע כבר הראו בבירור שמה שהגוף שלנו מקבל וממיר לתפיסות חושיות, הינם בסופו של דבר תהליכים פיזיים, כימיים וחשמליים.

כפי שכבר ראינו, קאנט ביסס חלק גדול מהפלוסופיה שלו על הנתק שגילויים אלו יצרו בין תפיסת החושים לעולם שבחוץ. שטיינר מתייחס לטענה שהועלתה על ידי מדעני והוגי אותה תקופה , שמייחסים סוביקטיביות לתפיסות החושים, ולתופעות שמובילות לתפיסה החושית כאוביקטיביות. הוא טוען, שהנחה זו מתבססת על כשל לוגי בחשיבה:

 

" .. מצאתי לבסוף שהסיבה לטעויות רבות במדע המודרני טמון בהצבה שגויה לחלוטין   

ביחס לרשמי החושים כפשוטם. המדע שלנו מעביר את כל רשמי החושים (צליל,צבע,חום וכדומה) לתוך הסוביקט, וטוען ש"מחוץ" לסובייקט אין דבר שמתאים לאיכויות אלו מלבד תהליכים של תנועת חומר. תהליכי תנועה אלו, שהם לכאורה כל מה שקיים ב"תחום הטבע", אינם כמובן נתפסים בחושים. מקישים את קיומם על בסיס איכויות סוביקטיביות." (שם)

​

"בואו נעקוב אחר העובדות באופן אוביקטיבי. הבה נניח שגירוי מסויים הופיע בתחום תודעתנו. באותו זמן הוא מופיע בצורה כזו שהוא מכוון אותנו לעצם כזה או אחר שממנו הוא הגיע.כאשר מופיע בי הגירוי "אדום", אני בד"כ מקשר יחד איתו , כחלק מהתוכן הסגולי של התמונה המנטאלית, מקום מסוים , כלומר,מיקום בחלל, או משטח של אוביקט,שאליו אני משייך את מה שהגרוי מבטא*...אם יש לי תחושת "אדום" מלווה במיקום מוגדר, אזי אני מוכוון תחילה לדבר כזה או אחר בחלל כנושא התחושהץ

אני יכול בהחלט לשאול את עצמי איזה תהליכי זמן חלל מתרחשים כעת בעצם, בעודו מופיע לפני כאילו הוא בצבע אדום. אז אגלה שתהליכים מאכניים, כימיים ואחרים מציעים עצמם כתשובה לשאלתי. אוכל להמשיך הלאה ולחקור את התהליכים שהתרחשו בדרך מהעצם לאיבר התחושה שלי כדי לתווך עבורי את התחושה "אדום".

גם שם, אני ימצא רק תהליכי תנועה,זרמים חשמליים או תהליכים כימיים שיתגלו כמתווכים של התחושה "אדום". התוצאה תהיה דומה גם אם אוכל להמשיך את חקירת התיוול בתוך הגוף, מהעין למרכז המוח. מה שמתווך לאורך כל המסלול הזה היא התחושה "אדום" שעליה אנו דנים. איך התחושה מתבטאת בדבר מסויים שנמצא בתווך בין הדבר המוחש לאיבר התחושה תלוי לחלוטין בטבעו של אותו דבר. התחושה נמצאת בכל נקודה בדרך, מגורם התחושה ועד למוח, אך לא ככזאת, לא בפירוש, אלא באופן שמתאים לטבעו של הדבר המתווך בכל נקודה. האמת שמסיקים מכך,  יכולה להטיל אור על כל הבסיס התיאורטי של הפיזיקה והפיזיולוגיה. מה אני חווה כשאני חוקר דבר שעובר דרכו תהליך שמופיע בתודעתי כתחושה? אני חווה לא יותר מאשר הדרך בה הדבר מגיב לפעולה שמקורה בתחושה , או במילים אחרות, הדרך שבה התחושה מתבטאת בדבר כזה או אחר במרחב הזמן חלל. יהיה זה רחוק מהאמת להתייחס לתהליך זמני שכזה כסיבה, כזה שגורם לתחושה בתוכי. ניתוח נכון של התהליך יתאר אותו אחרת לגמרי : התהליך בזמן-חלל הוא האפקט של התחושה בתוך דבר שתופס מקום בזמן חלל. אני יכול לכניס כמה דברים שרק ארצה בדרך שבין גורם התחושה לאיבר התחושה: רק מה שיכול להתרחש בהם כתוצאה מטבעם , יתרחש  כתוצאה מקיומם בתווך שביני למושא התחושה. לפיכך, התחושה היא זו שמבטאת את עצמה בכל התהליכים הללו." (שם)

​

היחידה שבה כל התהליכים המוגבלים מתוכללים לכדי זירה תודעתית בה הם יכולים להיות מובנים , ואף להוות בסיס לפעולה, היא האורגניזם החי שבה הם נהפכים לתחושות. לכן זה מוטעה להתייחס לחלק שאינו פועל על המציאות, לתופעות ארכיטיפיות, , בתור הגורם. אלו שמשנים את המציאות דרך פעולתם, בתיווך האלמנט הנפשי-תודעתי, הם הסיבה, וכל התהליכים המתווכים את העצמים  כ"יחידות של המרה חושית" הם התוצאה , או האפקט. 

​

"לפיכך,יש להתייחס לתנודות האורכיות של האוויר בעת מעבר צליל , או לתנודות ההיפוטתיות של האתר בעת מעבר אור , בתור הדרך בה התחושה המדוברת יכולה להופיע בתווך , שמתוך טבעו , מסוגל רק לשנות את ריכוזו או ליצור בתוכו תנועה , כל חומר בהתאם לטבעו.אני לא יכול למצוא את התחושה ככזו בעולם , מכיוון שהיא פשוט לא יכולה להימצא שם. אך בתהליכים המתרחשים במתווכים אני בהחלט לא מקבל את מה שאובייקטיבי לגבי התחושות , אלא רק דרכים בהן הם באות לביטוי" (שם)

​

שטיינר מציע כאן  משהו שהוא לא פחות ממהפכני להלך החשיבה המדעי : יעוד הנפש הוא לחוש, ויכולתה לחוש בתוכה פנימה הינו חלק מידיעת העולם את עצמו, תחושת הטבע את עצמה,  באמצעות סוכניו בעלי החיים , כל אחד עם מערכי תחושותיו ונפשו היחודיים. 

הגורם הוא המטרה הסופית, ההתממשות הגבוהה שמוצאת את מקומה כתוכן חושי בתודעת בעל החיים או האדם. האפקט , או אפקטים, הם כל מה שמכשירינו המתוחכמים קולטים ומתרגמם (שבסופו של דבר גם הם נקלטים ומתורגמים על ידי איברי החושים שלנו) , בהתאם לטבע הדבר דרכו הם עוברים.

אפשר לטעון שסיבה ותוצאה הם פשוט עניין כרונולוגי , שהסיבה באה לפני התוצאה , ולכן יש הצדקה לראות  בתהליכים שמתרחשים בגורם התחושה או במתווכים בגדר סיבה , וביעד הסופי שבו התבצע עיבוד נפשי של הרושם בגדר תוצאה. גישה זו נכונה לגבי ספירת התופעות הארכיטיפיות , בהן החוקיות שולטת בגורמים מבחוץ . כאשר אלמנט הזמן מובא בחשבון ביחס ליצורים בעלי תחושה , שמוציאים "אפקטים" לתוך העתיד מתוך "סיבות" פנימיות, המבוססות על רשמי החושים, האלמנט הכרונולוגי מתהפך.

​

החשיבה המדעית הפכה חשיבה לוגית כזו על ראשה, בגלל היקסמותה ממה שהיא תופסת  כאוביקטיביות ,שמושגת על-ידי מדידה של ערכים כמותיים , במידת האפשר באמצעות מכשירים. חקירה שכזאת מנוונת לאיטה את רגישות האדם לאיכויות, עיקר פעולתה של הספירה האמצעית, וגם כלפי התוכן הרעיוני של עולמו :

​

" המדעים המודרניים , בהתאם לכל מהותם, אינם יכולים להאמין באופיו האידיאלי של הידע. שכן, אין הם מחשיבים את הרעיון כראשוני , מקורי ויצירתי, אלא כתוצר הסופי של תהליכים חומריים. אך בחושבם כך, אין הם מודעים כלל לעובדה שתהליכים חומריים אלו שייכים רק לעולם הנצפה, הנתפס בחושים, שבכל זאת , כאשר מובן יותר לעומק, מתפורר לחלוטין לתוך רעיון "(שם)

​

כוחו האידיאלי של הרעיון מתרחב אל מחוץ לעולם הנצפה לבדו ,ומביאו להרהורים ורעיונות אודות עצמו ומחוללו , וכך מתעורר האדם לידיעה עצמית. כוחו האידיאלי של הידע טמון בידיעה עצמית. כאשר מפשיטים את הידע מטבעו האידיאלי , ידע נהיה למידע' ורעיונות נתפסים בצורה שונה לגמרי.

כאשר האנושי ביותר , בעל טבע נפש ורוח , מודחק , יחד עם שאלות בעלות טבע רוחי , מופיעה ראיית עולם ברורה ובהירה, המבוססת על האבולוציה של מידע. 

בספרו רב המכר "הסינגולריות קרובה" , ריי קורצוויל, הממציא והעתידן הנודע, מתאר את אבולוצית הקוסמוס כרצף של שלבים, עידנים, כשבתוך כל עידן מתרחש תהליך של האצה והתגברות של רמת המורכבות, שיוצרת את השלב הבא,שבו העקרון שהשתכלל והושלם בעידן הקודם נעשה לבסיס של העידן הבא. בתהליך הזה , מידע הוא התכונה הארכאית וחובקת כל של היקום: 

​

"אנו יכולים לאתר את מקורותינו במצב שמייצג מידע בגרסתו הפשוטה ביותר : תבניות של חומר ואנרגיה. תיאוריות חדשות של כבידה קוואנטית גורסות שזמן וחלל מחולקים למנות נבדלות, בעקרון לקטעים של אינפורמציה.. אנו יודעים שמבנים אטומים מאחסנים ומייצגים מידע מובדל" (ריי קרצוויל, הסינגולריות קרבה)

​

לפי קורצוויל , העידן הראשון , מיד אחרי המפץ הגדול , היה זה שהיסודות נוצרו בו (פיזיקה) , ומתהווים יחסי גומלין ביניהם (כימיה).

העידן השני החל עם תחילת החיים האורגניים , שבהם יחידות של מידע יכלו להתרבות (יצורים חד תאיים). בעידן השלישי החיים האורגניים השתכללו ליחסי גומלין מורכבים יותר עם סביבתם,  בכך שפיתחו מוח ומערכת עצבים.  על ידי כך יכלו כעת אותן "יחידות מידע" משופרות של עולם החי לקלוט מידע דרך איברי התחושה , ולפעול בהתאם. בכך נוצרו יחסי גומלין דינאמיים בין החיים האורגניים לבין סביבתם :

​

"עידן שלישי: מוחות. כל עידן ממשיך את אבולוצית המידע באמצעות מעבר  פרדיגמה

לשלב הבא של "מעקף" (כלומר, האבולוציה משתמשת בתוצאות של עידן אחד כדי ליצור את הבא). לדוגמא , בעידן השלישי , אבולוציה מוכוונת DNA יצרה אורגניזמים שיכלו לקלוט מידע באמצעות איברי תפיסה חושית  ,לעבד ולאחסן את המידע במוחות ומערכת העצבים שלהם. זה התאפשר  עלידי המנגנונים של העידן השני ( DNA ומידע אפיגנטי (שינויים תורשתיים שאינם כרוכים בשינוי של DNA ) של מקטעי RNA (ששולטים בביטויים של גנים) שבעקיפין אפשרו והגדירו את המנגנונים מעבדי המידע של העידן השלישי (המוח ומערכת העצבים של בעלי חיים). העידן השלישי החל ביכולתם של בעלי החיים המוקדמים לזהות תבניות, שעדיין מהווה את רוב הפעילות של המוח שלנו. לבסוף , המין שלנו פיתח את היכולת ליצור דגמים מנטאליים מופשטים של העולם אותו אנו חווים ולהרהר על ההשלכות הרציונאליות של דגמים אלו. אנו יכולים לתכנן את העולם בעיני רוחנו ולהציב את רעיונותינו למבחן. השילוב של יכולותינו לחשיבה רציונאלית ואבסטרקטית ,עם האגודל שכנגד בידינו (המאפשר לנו לאחוז בדברים בקלות )הביא לכך שהמין שלנו הוביל קדימה בעידן הרביעי לקראת שלב העקיפין הבא: האבולוציה של טכנולוגיה יצירת אדם. זה החל במנגנונים פשוטים והתפתח לכדי מכונות אוטומטיות. לבסוף, עם התקני מחשוב ותקשורת מתוחכמים , הטכנולוגיה בעצמה מסוגלת לחוש , לאחסן , ולהעריך תבניות מפורטות של מידע. " (שם)

​

העידן החמישי , שתחילתו היא עניין של כמה עשרות שנים מעכשיו, מתחיל באירוע שנותן לספר את כותרתו.  זוהי ה"סינגולריות". האדם והטכנולוגיה שהוא יצר יתמזגו לכדי ישות אחת ,בלתי נפרדת, יחידה אחת של מידע ,תקשורת ופעילות. טכנולוגיה תשדרג את היכולות הפיזיות , המנטאליות , והחישוביות, של האדם היחיד, דבר שיאפשר לנו לשגשג , ללמוד יותר , להוציא יותר לפועל, וכך נכין את הקרקע לשלב הבא - העידן השישי. בעידן זה נקרין את האינטיליגנציה האנושית ליקום , כולל כל מה שהושג דרכה ודרך השדרוגים הטכנולוגיים שיצרנו בעולמנו הארצי. 

תיאור האבולוציה הקוסמית לפי קורצוויל  , כאבולוצית מידע , מספק תיאוריה עקבית ומקיפה שמבוססת על  ראיות מדעיות מבוססות היטב. 

גם עבור מי שמחזיק בדעות אחרות מקורצוול באשר לטבעו ומשמעותו של הקיום האנושי, יהיה  קשה לסתור או להפריך את הקוהרנטיות העובדתית של רעיון האבולוציה של קורצוויל. אך להבדיל מנטיית המדע לרדוקציוניזם עד עתה , קרצוויל מציב את האדם במקום ראוי הרבה יותר בקוסמוס , ונמנע מאותה גישה פסימיסטית על האדם כחיה מפותחת ותו לא. באמצעות הטכנולוגיה, מצא קרצוויל את הדרך להציב את הקיום האנושי בפסגת האולימפוס , ואת האדם כשחקן מפתח בעתידו של היקום כולו. 

לאחר דורות של מדענים שמתיחסים אל הקיום האנושי כמקריות של הטבע, אולי אפילו תקרית הרסנית, מחזיר חזונו של קרצוויל את ההדר וההוד לקיום האנושי בתוך הקוסמוס, מרים אותו מעל הפרוזאיות וחוסר המשמעות שהמדע המטריאליסטי נוטה לייחס לו. מיצור שאינו באמת יכול להכיר את העולם , או להסתמך על חושיו כמתווכי העולם, האדם התעלה לכדי ישות שיוצרת ספירה חדשה ביקום, כזו שגם תעזור לו להתגבר על הניתוק של עצמו מהקוסמוס, או לפחות על תחושת הניתוק. ולבסוף, הוא יקרין ישות חדשה זו, יצירתו העצמית המשולבת עם מה שהטבע עשה לפניו, אל תוך הקוסמוס.

ניתן לראות בחזונו של קרצוויל את צמיחתו של הזרע שנטמן כאשר הציג קאנט את הפילוסופיה שלו לעולם. הוא מסביר את שאיפת ראיית העולם המדעית  לאמץ גישה המבטלת את חשיבותם של עולם הרעיונות האנושי מצד אחד , ואת תפיסות החושים מצד שני, ובכך להכפיף את הקטבים של מהות האדם לשירותה של הטכנולוגיה.

 

כאשר מתבוננים במצב האנושי בעת הזו, עושה רושם שמה שקרצוויל השאיר מחוץ לחזון שלו, חשוב לא פחות ממה שכן היטיב לתאר. בחלק הקודם דיברנו על "חיים במסגרת הגבולות של מדעי הטבע" כמוטו, שמהווה סינטזה של סיבתיות קנטיאנית ומדעית , אימפולס מוביל מאז ועד היום. באותה המידה אנחנו יכולים להגדיר מוטו שנגזר  מחזונו של קרצוויל , והמוטו יהיה "חיים במסגרת גבולות הטכנולוגיה", או " חיים בתלות טכנולוגית". בזיווג של "צורה ותוכן" כמילים נרדפות ל"טכנולוגיה וחיים" (הטכנולוגיה כ"צורה"  שאט אט מגדילה את תלות החיים בהן), קרצוויל עוסק בעיקר בצורה. מבלי שיאמר זאת במפורש , הקורא הנבון יכול להסיק שקרצוויל מאמין שה"תוכן" של בן האדם העתידי - מצפונו, תודעתו, הדרך בה הוא תופס את קיומו, יהיו תלויים בצורה (טכנולוגיה), שלפי  חזונו של קרצוויל תהיה נוכחת בכל תא בגופו של האדם. כך לבסוף נגיע להחצנה , לאישרורה , אם תרצו , של הנחת המדע בדבר "חומר קודם לתודעה". החומר יגדיר את התודעה, חומר שאותו אנו עצמנו יצרנו כטכנולוגיה, יגדיר ויכוון את נתיבי תודעתנו.

כבר בימינו אנו חווים את הפוטנציאל הטכנולוגי לאחוז בישותנו, לחדור לחיינו עד לרמה שאנו משתנים לחלוטין, נעשים תלותיים, לא בהכרח באופן שמשרת את התפתחותנו כאינדיוידואלים או את התפתחות העולם.

אך מי שמהרהר באמת על הקיום האנושי , מגלה שמה שמעסיק אותנו באמת, אינטלקטואלית ורגשית , הינם התוצרים של עולם הרעיונות שלנו. לא באופן של "מכניזם לפתירת בעיות" , אלא יותר כמו "מכניזם הבנה". האדם משתמש  בחלק ניכר מהאנרגיה הרגשית והאינטלקטואלית שלו בנסיון להבין את העולם החיצון ומאורעותיו באמצעות עולם הרעיונות הפנימי. אנו רואים זאת היטב במידת הרגשיות שבה מתייחס האדם בזמננו לשאלות של מוסר , חברה ופוליטיקה.

המשמעות היא שבמקביל להתקדמות הטכנולוגית , שקרצוויל מתמחה בתיאור מאפייניה  והחזון להתקמותה, נדרש שבני אדם ימצאו גם נתיב שבו המוסר האנושי, החירות וההשראה ,יתפתחו ,ישודרגו, וידעו להתמודד מתוך מקום של הבנת מרכזיותם בחיי אנוש , עם ההתפתחות הטכנולוגית שבתוכה יחיו, מלידה עד מוות.

תכלית, או יעוד , כמושג בראיית העולם של קרצוויל, איננה תוצר של החירות האנושית, היא נולדת ככורח מתוך העידן הרביעי, ומתוקף כך מכפיפה את עולם הרעיונות האנושי ותפיסות החושים לשירותה של הטכנולוגיה.

משתמע מדבריו,  שהצורות והמבנים שההתקדמות הטכנולוגית יוצרת ,ותמשיך ליצור ביתר שאת ,תסליל את תוכן עולם הרעיונות האנושי בכיוון הרצוי להמשך מימושה המקסימאלי, בהתאם לדרישות העידן החמישי , וכהכנה הכרחית לקראת הפצתה ליקום בעידן השישי.

בהתאם, קורצוויל רואה בהגברת יכולת החישוב של מכונות (מחשבים) ומהירותם, מטרה עיקרית בקידומה של האנושות, כיוון שהוא רואה את ביטויה של ההתקדמות האנושית בעיקר בהתיעלות רציפה של ניהול החיים, בתוך הסביבה הטכנולוגית שהאדם יצר לשימושו ונוחיותו. קשה להתווכח עם העובדה שהאנושות אכן צועדת במסלול שקורצוול מתאר, אך המצב הפנימי של ישותנו באותו עתיד , רחוק או קרוב , הוא זה שאנחנו צריכים לתת עליו את הדעת. כל מה שלא יכול להיות מומחש חיצונית, כמו בסרט מדע בידיוני, כל מה שאנחנו יכולים לחוש ולדעת רק דרך היותנו בעצמנו בזרם הזמן, צריך להעסיק אותנו בקשר לעתיד.

ולכך יש לנו גישה לא פחות מהימנה ומוגדרת מאשר תיאוריו של קרצוויל ,באמצעות המצב האנושי המודרני בזמננו.

חזונו של קרצוויל נשען על שתי קביעות עיקריות של המטריאליזם המדעי:

1) החומר הוא מאפשר  התודעה

2) ידע באמצעות מכשירים (ידע מתווך) על העולם הוא ברירת המחדל עבור התקדמות האנושות. כלומר , תיאור והבנת העולם באמצעים טכנולוגיים מספקים מידע אוביקטיבי , ולכן רלוונטי להתפתחות האדם, בעוד הנתפס בחושים ועולם הרעיונות הנובע מהם הוא סוביקטיבי, ולכן פחות רלוונטי להתפתחות.

​

הקושיה האם חומר מאפשר תודעה , או להיפך , היא כנראה מבוי סתום פילוסופי.

אך אנו יכולים לתקוף אותה מהכיוון האבולוציוני , שם ישנו מבוי סתום אחר שעלול לעזור לדיון להתקדם. בעוד קורצוויל שם את הדגש על מידע , ועולם הרעיונות בשירות הטכנולוגיה , ישנה דרך נוספת לבחון את ההתפתחות האבולוציונית , עדיין דרך הפריזמה של תגליות המדע ובסיס הידע שלו , אך באופן שחירות האדם תיכנס לתמונה , ועולם הרעיונות האנושי יהיה למוביל ההתפתחות.

בהרצאה פומבית שניתנה בחורף 1967, צארלס קובקסCharles Kovacs (1907-2001) מתאר את ההיפוך שחל בעמדת המלומדים בשאלת תכליתו של הטבע :

​

"כמעט כל הפעולות המודעות שלנו הן מכוונות, משרתות מטרה: אנו מבצעים אותן במטרה לממש משהו שטמון בעתיד. אך ישנם מקרים שבהם הנסיבות מחייבות אותנו לפעול - כפי שאדם שמחליק על קליפת בננה נופל .אני רעב ,והרעב הוא הסיבה לכך שאני אוכל. אני לא מרגיש טוב, ולכן אני נח - החולי הוא הסיבה לשכיבתי במיטה. אפשר לראות מהדוגמאות הללו  שבכל המקרים האלה אנחנו פסיביים - משהו קורה לנו : החלקה על בננה , רעב ,חולי - אנו פועלים תחת הכרח. אך אנו חשים שרק פעולות בעלות מטרה , פעולות שנובעות מהכוונה המודעת שלנו , הן באמת אנושיות , כיוון שבפעולות שיש בהן כוונה אנחנו האחראים. כאשר אנו פועלים תחת הכרח אנחנו  לא אחראים, כיוון שהרצונות והכוונות שלנו לא באות בהן לידי ביטוי. עדיין , בחיי האדם יש את שני סוגי הפעולות , אלה שנעשות תחת סיבה ואלו שמשרתות מטרה,  ושני הסוגים שזורים ומעורבבים האחד בשני. אך מה לגבי הטבע? האם קיימים בטבע סיבות וגם כוונות? הפילוסופים היוונים, ואחריהם הוגי ימי הביניים, חשבו כך. הם הניחו שבטבע יש סיבות ואפילו כוונות. המים מתחממים ונהפכים לקיטור. החום הוא הסיבה לקיטור. אך לעז יש קרניים במטרה שתילחם בעזרתם, כך הם חשבו. וזאת דוגמא לכוונה בטבע. עבור ההוגים בעידן שקדם לרנסאנס היה נראה ברור מאליו שהעולם חסר החיים , הטבע הלא אורגני , נשלט בידי סיבות , אך שביצורים חיים , בבעלי חיים , הטבע מראה כוונה.

רק לפני בערך 200 שנה בערך החלו מדענים להטיל ספק בקיומה של כוונה בטבע. 

לעז אין קרניים כדי שתנגח בעזים אחרים, יש לו קרניים, ולכן הוא נוגח איתם. הקרניים הם הסיבה לשימוש בהם לנגוח. אין לציפורים כנפיים כדי שיעופו , יש להן כנפיים ולכן הן עפות. הכנפיים הם הסיבה לתעופת הציפור.

לדמיין שהטבע העניק לעז קרניים במטרה שתנגח משמעותו לייחס לטבע את טבעו של השכל האנושי , וזוהי לא חשיבה מדעית. דבר שכזה נקרא האנשה (אנתרומורפיזם), כלומר הסברת העולם במונחים שתקפים רק לאדם. לאט לאט הוכר בכך שכוונות קימות ברוח האדם, אך בטבע ישנם רק סיבות - ולא כוונות..

..מה שגרם לכך שתיאוריית "הישרדות הכשירים ביותר" של דארווין תתקבל היטב אצל מדענים, היה שהיא מיגרה את  האפשרויות האחרונות שארבו במטרה למצוא כוונה בטבע- כאילו לאבולוציה יש מטרה להוביל מעלה עד לאדם. לפי רעיון האבולוציה של דארווין , אין צורך לייחס כוונה לתהליכי האבולוציה. האדם , כמו כל מין אחר, הוא תוצאה של שינוים מקריים, כביכול בטעות, ושל חוק הישרדות הכשירים . כאן אנו מגיעים למבוי הסתום של האבולוציה , והדרך הפתוחה עבור התקדמות והבנה אנושית:

 

"בספרו "אבולוציה" ובכמה מאמרים וחיבורים , ג'וליאן האקסלי (Sir Julian Sorell Huxley) , הדארוויניסט והאתאיסט, מציג תמונה של ההתפתחות האבולוציונית, שמדגישה את חשיבותו היחודית של האדם בטבע כולו. אם נתמצת את דבריו , כל צורות הקיום של החיות הינם בעלות דרגות התמחות והתאמה כה גבוהה , שזו  אינה מאפשרת את התפתחותה של צורת חיים חדשה מתוכן, בעלת כיוון חדש."

"סוס או אריה מחוסנים מפני התפתחות כפועל יוצא של היעילות המירבית של גפיהם, שיניהם וחושיהם". וכך כל צורת חיים אחרת - כולל הקופים - הם בבדיקה ממצה מבוי סתום. בכך שכל צורות בעלי החיים הקיימות מתאימות באופן עילאי להישרדות בדרך המיוחדת להם, האבולוציה הגיע בסופו של דבר לכך וכך דרכים ללא מוצא.

כפי שמתאר זאת האקסלי : אבולוציה היא סדרה של דרכים ללא מוצא. אך יש יוצא דופן אחד : האדם. באדם האבולוציה פתחה דרך חדשה , כיוון חדש להתפתחות: רוח , מחשבה , תודעה. תהליך שנסתתם - תהליך הברירה הטבעית, שרידותם של הכשירים, - הוביל לאדם. ועכשיו כל האבולוציה של העתיד תלויה על חוט אחד : תודעת האדם. 

באדם האבולוציה נעשתה מודעת לעצמה. אך משמעות הדבר היא שעתיד האבולוציה יקבע על ידי הכוונות ,  על ידי המטרות שהאדם מציב לעצמו. בעולם שאין בו כוונה , אלא רק סיבות עיוורות, האדם , נושא התודעה העצמית, צריך לפעול מתוך מטרה, צריך להבין את מטרתו, וכל עתידה של האבולוציה תלוי בכך, הדרך הפתוחה היחידה לאבולוציה. זוהי תובנה מדהימה שאליה מגיע המדע המטריאלסטי , המכאניסטי, שולל הרוח, אך זוהי תובנה המבוססת על עובדות ותצפיות , תובנה אליה צריכים היו מדעי האבולוציה להגיע מתוך הכרח"(Charles Kovacs , 'new view' magazine summer 2018).

​

מה שאפשר לקחת איתנו  מרכבת המחשבה שעליה עלינו,  הוא שהרעיונות שאדם מפתח  ממושג כלשהוא, במקרה הזה ממושג האבולוציה, יכולים להוביל אותו  לתחושה וגישה הכרתית  שונות לחלוטין מאלו שאותו מושג מסמל עבור אחרים. ללא קשר לשאלה האם חומר קדם לתודעה או להיפך , התודעה כעת לקחה את ההובלה מהחומר - תודעתנו תקבע את הדרך בה נוביל את העולם כולו אל העתיד. אנו יכולים ללמוד שהמדע לא בהכרח מוביל למטריאליזם תיאורטי, או לכל הנחה אחרת שהתרבות הפופולרית מייחסת לו כדבר מובן מאליו. 

אנו עצמנו אחראים לחישול הכלים , מתוך החוויה האנושית , שישמשו אותנו במסע היצירה הפרומתיאי שלנו. מה שבטוח, יהיה בו רובד טכנולוגי , וזה ילך ויגדל. אך זוהי רק המעטפת. כמה נהיה מוגבלים בתוך המעטפת הזו, וכמה נוגדר על ידה, ומה יהיו האימפולסים האחרים שמהם נקבל השראה וידע, דבר זה תלוי בעיקר בדרך בה נבין את עצמינו ואת חוויותינו בעולם.

​

​

​

​

​

​