אמנות ומציאות
לפני כחודשיים,בינואר 2014, בפתיחת הוועידה הכלכלית בדאבוס, קיבל נשיא המדינה אות הוקרה מיוחד, על היותו זקן המשתתפים בכנס, ,וכאדם הנחשב כבעל ראייה נכוחה על המציאות הגלובלית. בראיון שנערך על במה מול משתתפי הכנס, נשאל פרס ע"י יוזם ויו"ר הכנס בדאבוס,מהם לפי דעתו המגמות העכשוויות שישפיעו את ההשפעה הגדולה ביותר על עתידה הקרוב של האנושות. (דקה 17:30) פרס חילק את תשובתו לשלושה סעיפים, כשהראשון שבהם היה :”הרחבת המדע על ידי שילוב של מציאות עם מציאות מדומה, שאומר שאדם יכול לשפר את עצמו פיזית,מנטלית ושכלית, ולעשות עצמו חזק,עמוק וטוב יותר לעצמו".(תרגום חופשי). פרס דיבר על תחום שנקרא בלעז Virtuality ,שבכללו הינו מקבץ של אמצעי התערבות בגוף,נפש ותודעת האדם, באמצעים טכנולוגיים ונרקוטיים. זהו אינו מה שנקרא בתרבות הפופולרית "מציאות מדומה",שהינה מראית עין חושית של מציאות (חזותית בלבד או עם הרחבה לחושים נוספים),אולם ישנו קשר הדוק בין השניים, והם שניהם נובעות מאותה ההשפעה ואותה ראיית עולם.
אלא שבעוד המציאות המדומה הממוחשבת יכולה להיחשב כשעשוע בורחני (אסקיפיסטי) ותו לא, ה"וירטואליטי" של פרס הינה חלק מעולם עתידי הכופה עצמו בחוזקה על ישות האדם החופשית ,בעולם שבו אין רגשות לא אוטומטיים,אין אמנות אמיתית ואין מחשבה מעבר לזו האנליטית-טכנולוגית.
בצדק מוערך פרס כאדם עם חזון צופה פני עתיד ,לנוכח התלהבותו מהתחום הקרוי ננוטכנולוגיה, שהינו נדבך חשוב ב"וירטואליטי". כנתין נאמן אין לי אלא להסכים עם חזונו של פרס, ולהעיר, שחזון זה ,אם יתממש, מראה את דרכנו הברורה בכיוון של אינבולוציה, ההיפך מאבולוציה. חזונו של פרס מעוגן היטב בקרקע המציאות, לאו דווקא במעבדות המדע ומכוני המחקר, אלא בנו ,בכל אחד ואחת מאתנו ,כדבוקה גלובלית מושפעת טכנולוגיה .הדימוי החזותי ,שהיה בזמנים לא רחוקים נחלתה הבלעדית של האמנות ,הינו הכלי המרכזי דרכו ניתן לנו לחקור,באמצעות עצמנו ,את האימפולסים שבתוך מה שפועל במחשכים כדי להוביל אותנו לעתיד נוסח חזונו של פרס .דרך כך נוכל אולי להבין אף את מקומה ותפקידה הנוכחי של האמנות ,ואת הדרך בה עלינו לצעוד כדי שבתוך אותו חזון אפוקליפטי יטמנו זרעים של הפיכה ושינוי..
מציאות האדם, כישות קוטבית ,רוחנית וחושית כאחד, נובעת ונשענת על יכולתו למזג שני קטבים אלו לפעילות פנימית ריתמית ,שממזגת תחושה והכרה, ויוצרת את תחום האמצע שדרכו מרגיש האדם את עצמו ואת העולם הדדית, כשני עולמות שהן בעצם אחד. כפי שאנו מבטאים את ישותנו, כל דבר אחר בעולם הינו ביטוי ישותי ,אם דרך החושי פיזי ואם כהשפעה שאינה עוברת דרך החושים .המציאות הינה יחסי הגומלין שבין ישויות העולם, ומציאות האדם הינה נגזרת של הכרת ישותו העצמית ,ויחסו המשתנה בתוך ועם יתר הישויות שמרכיבות את העולם ,ולכן גם את עולמו הוא.
העתק של רישום מאת גאורג גלצר , מתוך הספר "הזרם הקריסטלי" בהוצאת ניצת השחר
"תת-מציאות", הינה עבור האדם כל פעילות שדרכה הוא מובל לחד-צדדיות.
הדבר מתרחש דרך הדגשת אחד ממרכיבי ישותו, ועל כן סילוף פעולתו בהרמוניה הישותית, או דרך החלשת\הפקעת פעילותו של אחד מאיברי ישותו והעברתה לישות טכנולוגית כלשהיא.כתמונת מראה ל"תת-מציאות" זו, מעל המציאות היום יומית,עומדת האמנות, או לפחות כך היה. האמנות היוותה
"על-מציאות". כל מה שהטבע מנסה בכל כוחותיו להפיק, שוב ושוב, כאידיאל, מצליח האמן להציג, ולו רק כמראית עין, דרך פעילות ישותית חופשית ומודעת. האמנות מסוגלת להתמיר את החומר כך שהרוחי יתבטא בו, כחוקיות קוסמית בביטויה האישי ישותי של האמן.עולם החומר פועל כך בשני דרכים הפוכות: כמערכת חוקים (מדע מטריאליסטי) המתרחבת לכדי תמונת עולם כוללת, הוא נושא פוטנציאל מבטל ישות.
כחומר חושי פיזי,דרך האמנות, הוא פועל כמבטא ישות, ונושא את הפוטנציאל לבטא חוקיות קוסמית (ידע) , דרך פעילות ישותית סוביקטיבית.
באמנות ישנו משהו שפועל בעזרת האלמנט הלוציפרי, ועם זאת מתנתק ממנו. האמן משתמש בכוחות שקשורים להשפעה הלוציפרית,אך במקום להתנתק מהעולם ולשקוע בעולם בו הוא צף עם האגו שלו בפנטזיות,הוא מנתב השפעה זו לצורך קיבוע בחומרי. העל-מציאות שבאמנות תלוי,אם-כך,בארצי,בלעדיו היא אינה יכולה להתקיים.דרך התחקות אחר יצירות אמנות בתקופות שונות, אנו למדים על הזיקה המשתנה בין מוצאו הרוחי של האדם לבין הוויתו הנוכחית כבן האדמה. זוהי ה"על-מציאות" שבאמנות, המשתנה בהתאם למציאות האדם בתקופות השונות. כאשר חווה האדם את את העולם כזרימה מתמדת של תמונות, כאשר הגבול בין החומרי לרוחי היה דק יותר, ורשמים חלפו והתמזגו בין חיי ערות ושינה, היתה ה"על-מציאות" עבור האדם עצם הפעילות המקבעת , זו שמקפיאה את הזורם תמיד, וכך יצר את עבודות האמנות הראשונות , כעדות ראשונה לגורלו העתידי כבן בית בעולם החומר. כאשר חש עצמו האדם בהרמוניה עם העולם, נטוע באיזון בין רוח לחומר, ופיתח בתוכו את החשיבה והלוגיקה, נחקקו אלו בחומר כפרופורציה, הריתמוס והאיזון של האמנות היוונית. בזרמי האמנות של המאה ועשרים, התבטאה ה"על-מציאות" כחיפוש אינדיבידואלי אחר הדרך להתמיר מציאות לעל-מציאות, כלומר, האמן הכיר באמנות כפעילות שתכליתה היא כזו, ובכך אפשר אולי להסביר את מגוון הטכניקות והזרמים האמנותיים של תקופה זו. בתקופה הנוכחית,עליה ידובר בהמשך, משקפת ה"על-מציאות" שבאמנות את "תת-המציאות" שבה אנו חיים. חשבון פשוט מראה לנו שזו מבטלת את זו, ונותרנו עם הכורח לחוות ולהבין מציאות.
שטיינר דיבר על התחושה של חיים במציאות לא מציאותית כתוצאה מהחד צדדיות שבראיית העולם המטריאליסטית, שמתבטאת בחשיבה כוללנית ואבסטרקטית. כיום, התחושה של חיים במציאות לא מציאותית הינה נחלת הכלל, גם אם לא תמיד במודע. הדבר הגיע אף לתרבות הפופולרית, בעיקר בסרטים אמריקאיים בסגנון היפר ריאליסטי (כמו "מנותקים" לדוגמה). הצופה בהם אינו יכול שלא לחוש, מלבד השיעמום, שיש דברים בגו.
בכך אף אני יוצא ידי חובה לספק תמונה מאוזנת , שכן לא הכל שלילי בקיומם של תתי המציאות בחיינו, ותפקידם בעידן נפש התודעה אינו נסתר מהעין. אין אנו מרגישים את מלוא חשיבותו של משהו שברשותנו, עד שזה נלקח מאתנו. על אחת כמה וכמה כאשר אותו "משהו" שייך לעצם יישותנו. דרך ההיעדר , והחלל שזה מותיר בנו, ניתנת לנו האפשרות, לחפש באופן אקטיבי את הדרך חזרה לפעילות השלמה. דרך חווית הפירוק אנו לומדים להתגעגע לשלם , לנפש , כדבר היחיד שבאמת זכות לנו לומר – שלנו היא. ההנחיה הרוחית החכמה של העולם מראה לנו, ציביליזציה שמושתת על ראיית עולם שמתכחשת לפעילות ישותית כבוראת המציאות , את טעותנו ,בדרך שאפשרית רק במאה העשרים ואחת.
כאשר האמנות היתה עדיין מובנת ובעלת משמעות לבני אדם, הם חיו במציאות. כלומר, חוו והכירו פעילות ישותית כפעילות אנושית יומיומית. לא יכולה להיות "על -מציאות" שאינה צומחת מקרקע המציאות, ועל כן לא יכולה להתקיים אמנות במשמעותה ובתפקידה ההיסטורי ,אם בני אדם כבר אינם חיים במציאות כפעילות יישותית. אלו הם תוצאותיו של תהליך שקרה במהלך המאה העשרים ומתגבר עוד ועוד בימינו , שבו לתוך שדה פעולתה של האמנות , חדר יותר ויותר גורם שנגס וקרע חתיכות מהוויתה ,וגורם זה, שהיה שם גם קודם בלבוש אחר, הוסיף על השפעותיו הקודמות על האדם, ושינה כליל את יחסיו של האדם עם המציאות ועם האמנות.
במאמרו "יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני", אומר וולטר בנימין שליצירת האמנות היתה פעם הילה. זו היתה דרכו להתייחס לחד פעמיות, לכאן ועכשיו, של יצירת האמנות, כביטוי של פעילות ישותית (שגם לה יש הילה). כהנגדה לזו הוא מציב את האמנות המשוכפלת, זו שניתנת לשיעתוק אינספור פעמים, ועל כן משהו מאותה הילה אובד לה. טכנולוגיה ומיכון משנה את האמנות ולוקחת משהו מעצם מהותה, תוך שהוא הופכת אותה לקניין.
מאמר זה בא להצביע על התחלתו של שינוי מהותי ביעודו ובתפקידו של היצוג החזותי בחיינו. כדי לנסות להבין תהליך זה, יש להתחיל מחיפוש פעילות הגומלין העכשווית בין הישות האהרימנית, ש"מלבושה" טכנולוגיה, לבין האדם, בכל הקשור להיבט החזותי-תמונתי.
כאשר אנו משתמשים בהכרות הידע של מדע הרוח, נוכל לומר שישנם שלושה אופנים בהם אנו מובאים לחד צדדיות בפעילותנו הישותית דרך קליטתם של תמונות ודימויים חזותיים. אלו פועלים עלינו בנפרד והדדית, דרך איברי נפשנו ההכרתיים, הרגשיים והתחושתיים. אופיים כתת מציאות אינו אומר שבהכרח הם פועלים כך תמיד. מציאות ותת מציאות לסוגיה חבוקים ושזורים במהלך שגרת חיינו, מנותבים על ידי פעילותנו הישותית או העדרה. בגלל שכיחותה של הבורחנות הטכנולוגית בחיינו, רק כשהם בשיא כוחם ,ומתבטאים כתופעה תרבותית, ניתן לבחון את הפתולוגיה שמתבטאת בהן.
הכרה
הזרם הראשון, שכולל דימויים תמונתיים ופיסוליים,מצגות ,צילומים , אנימציה ווידאו,הינו האמנות העכשווית. זהו גם הזרם היחיד מבין השלושה שאינו נחווה על ידי רובנו באופן יומיומי,ואינו משוייך למה שנקרא פעילות בורחנית. תחום כזה רחב ומגוון, מצריך זהירות יתירה כאשר באים לאפיינו, ואף על פי כן, במקרה של האמנות העכשווית, די בסקירה כללית כדי לקבל תחושה על מהותה . אין בדברים שיאמרו לאפיין אמנים מודרנים, שכן כל אמן בני זמננו הוא מודרני, בין אם הוא מזדהה עם כך או לא. אלא שהמערכת שבתוכה עליו לממש את עצמו, והמתווכת אותו לאנשים, הינה במידה רבה ההופכי המוחלט לכל מה שעל האמנות להביא ולייצג בעולם,ואין הדבר נטול השפעה על האמנים עצמם.
בהליכתה אחרי המוטו "אמנות לשם אמנות" כלפיד אחרי המחנה, הגיעה סצנת האמנות למצב שבו היא לא יותר מסך כל חבריה הקולניים, מוצר סינטתי ריק מתוכן שממלא את תפקידו עבור השלטון וכוחות כלכליים תמורת שלמונים, כדי לייצר מראית עין של שמירה על גחלת תרבותית , יותר בשם ההיסטוריה מאשר למען העתיד.
מה שהתחיל כאמנות קונצפטואלית לפני כמה עשורים, הפך בימינו לקונספציות לא אמנותיות.
בכך אני מכוון לאינטלקטואליזציה של האמנות, הפיכתה לאוסף של קונספטים מגדריים, פוליטיים, פסיכולוגיסטיים וכדומה. במידה רבה מגמה זו מוכתבת מתוך עולם האמנות פנימה, כלומר על ידי בתי ספר לאמנות, קובעי מגמות, ומומחים לאמנות, שיודעים לומר, כפרי של אינטלקט מובחר, אנה יש להתקדם,מה בדיאלוג עם מה ומה זה אומר .על פיהם ודומיהם ינוע גלגל היצירה הגלובלי, שמוזן בכסף שמוזרם כהשקעה , על ידי אנשי עסקים, שקונים אמנות כפי שהם קונים מניות או מט"ח. באמנות העכשווית אנו רואים את השרירותיות והאבסורדיות שאליהן מובילה ההתקשות של המחשבה, האינטלטואליזציה של המציאות, והזנתה באגו.
ההשפעה הלוציפרית והאהרימנית החזקה ביותר על כולנו, דרך התקשות המחשבה ודרך התנפחות האגו והפרסונה, באים לידי ביטוי חושי, גרוטסקי אפשר לומר, באמנות העכשווית.
תחושה
בתהליך מדעי מרתק , שהחל באמצע המאה ועשרים, ובמרכזו חקר הכאוס,
התקדם המדע למצב בו מראית עין של הטבע נעשתה אפשרית. זו כוללת חיקוי של נוף , הרים , יערות וכד, תופעות כמו אש, עשן , צמחים ועצים. נוספו לאלו חיקויים מהימנים למדי של בני אדם,תנועותיהם, ועולמם .כל זה נמצא בתנועה מתמדת, כלומר, גם אלמנט הזמן הועבר, ויכול אדם לשוטט בעולמות אלו, כפי שרבים אכן עושים, ולהרוות עיניו בשפע של צורות וצבעים המוכרים לו מהטבע ,מהעיר ומחלומותיו, ולהפיק מכך סיפוק אסתטי ותחושתי רב . עולמות הפנטזיה האנושיים , שהינם באותו זמן "הפנטזיה של הטבע” , "תורגמו" על ידי אנשים מוכשרים ואמנותיים, לתוך מראית העין הממחושבת. עולם זה פעיל ונושם , ובכל יום מוסיפים אמנים שעוסקים במדיה הדיגיטלית עוד ועוד מיצירותיהם הוירטואליות לאחד מההגלריות למדיה דיגיטלית ובעיקר למשחקי מציאות מדומה שבסיסם ברשת. . לא ניתן להבין את האמנות המודרנית, ואף את המגמות השולטות בתחום העיצוב, במנותק ממעבר עולמות הפנטזיה האנושיים למחשב. בעולמות הוירטואליים ומשחקי המחשב , אנו רואים את קצה הקרחון של תופעה נפוצה ושתלטנית, שמונעת, כמו דברים רבים בימינו, על ידי כוחות כלכליים שכל מטרתם לשעבד אותנו להשפעתם, דרך בקיאות בעולם מראית העין הוירטואלי לסוגיו. עולם זה, מכיל את התחושתי , אך לא את הישותי. הוא אינו יכול ליצור בנו חיבור בין תחושה להכרה, כי ההוויה איננה, ולכן חיבור כזה הוא סינטטי בלבד, לצורך המשך קיומה של האשליה עבורנו. ההדהוד הפנימי אינו אפשרי והיכולת לחוש "בבית" בתוך המציאות האמיתית הולכת ואובדת, מעבר לכך שזו נראית, עד כמה שהדבר מוגבל לחוויה החושית והאסטתית,, הרבה פחות מעניינת. המציאות המדומה איתנו כדי להישאר, וכוחה רק יגדל בעתיד. כדי להבין אותה כמציאות רוחית,, יש לעקוב אחר מה שיכול להיקרא המטמורפוזה של ההשפעה האהרימנית, בתיווך מדע הכאוס. לכך ראוי להקדיש מאמר נפרד.
רגש – בין הדימוי כאבסטרקט באמנות הקונצפטואלית, לבין מראית העין נטולת היישות , מצוי התווך,תת מציאות שזורמת תחת ריתמוס החיים עצמם.לתוך תחום זה נכנסת השפעתו של הצילום. הצילום, כתחום אמצע, שלח "זרועות" לשני תתי המציאויות האחרים. מצד אחד, כבר מזמן הפך הצילום לתחום אמנות בפני עצמו, ומרבית תערוכות האמנות כיום הן תערוכות צילום.מצד שני, הוא משתתף גם בסיפוק צרכי החוויה האסתטית והפנטסטית היומיומית שלנו , באמצעות תמונות של שקיעות,חתולים,מנות אחרונות, הזהר הצפוני והקוטב הדרומי.לומר שאת כל זה איננו חווים באמת,בחד פעמיות הישותית שלנו, אינו סותר את העובדה שחושינו אוהבים זאת, ואנו מוצאים עצמנו "נגררים" אחריהם.אבל בתחום האמצע, כתחליף לפעילות הישותית שבוראת את העולם דרך ההדהוד הפנימי, אנו מעוניינים בסתר באובייקטיביות כביכול שהצילום מציע. אנו נכנעים "לאוביקטיביות" הזו, באמצעות קליטת המציאות המתועדת או תיעוד מצולם של חיינו. בכך אנו נמנעים מנוכחות רגישה בהווה, ומנוכחות מודעת לשינוי בראי הנפש. כאשר אנו מרגישים שנוצר הדהוד,חיבור בין תחושה להכרה,אם זה כשאנו רואים פרפר יפה, או שקיעה,או רגע של שמחה משותפת עם אנשים,במקרים רבים נשלפת מצלמה. הצילום מחליף בזה את המקום שבו התחושה הופכת לחוכמה ורגע-ישות (רגישות(, כשהיא נפגשת עם ההכרה. בה אנו עושים את אותה פעולה רבת משמעות שעל שמה קרוי כתב העת הזה- הפיכת עולם לאדם וליהפך.
זרעי האמנות העתידית
בין המגמות האמנותיות בעשורים האחרונים אפשר לזהות תנועות שפועלות במנוגד לתתי המציאויות שתוארו. שניים מהן כבר קיימות בעולם, השלישית עוד מחכה להיוולד:
אמנות אקולוגית\ עבודה מתוך ועם האלמנטים
היצירה האמנותית תלוית המקום, שביסודה הינה רגישות ל"רוח המקום", הינה פעילות ביחד עם הטבע והישויות האלמנטליות שבו, כך שבשיאה, אמנות זו מעשירה ומעצימה את רוח המקום דרך הפעילות הישותית של האמן. זוהי הפעילות הישותית המרפאה את ה"המתה" של ישות הטבע ע"י תרגומה למחשב.
עבודה עם האלמנטים, בעיקר עם אלמנט המים, בצורה שחוקרת ומאפשרת לאלמנט זה לבטא את טבעו הריתמי, באה לביטוי בצורות הflowforms. מעבר ליישומים הפרקטיים של צורות אלו, שמשפרות את החיוניות של המים , זוהי דרך נוספת לקרב את האדם לפעילות ישותית, דרך היכרות עם הפעילות הישותית שמתבטאת באלמנטים , והצגתה בדרך אמנותית.
צורות כמו הflowforms צריכות להיות חלק ממציאות החיים,כדי שיווצר פיצוי למראית העין שבמציאות המדומה, וניכנס לרובד עמוק יותר של הכרה עם ישיויות הטבע,ובראש ובראשונה המים, מאפשרי החיים . לכן שילובם כמוצרי עיצוב הבית ,הגינה והמרחב הציבורי הינו חשוב ביותר.
אמנות סוציאלית
"יש רק מרחב אחד של שינוי- ואף אחד אינו מחוץ לו."
האימרה "כל אחד הוא אמן", אותה שאל האמן גוזף בויס מנובליס, הינה נקודת המוצא לאמן הסוציאלי. בויס טען שכל דבר הינו יצירת אמנות, עם האדם עושה אותו מתוך כוונה ומודעות מלאה. יש משהו מרדד באימרה זו,שיכולה לקומם אמנים ושוחרי אמנות, כשמתייחסים אליה כפשוטה, אך כשבוחנים זאת על רקע התקופה בה היא נאמרה, לפני יובל שנים בערך, ניתן להבין מה היא מנסה לעורר. העידן שלנו מוכוון הצלחה, וכחברה שמושתת על מדע ואינטלקט, מקבלים אלו הדגשה יתרה כתכונות ה"רצויות" לאדם הפרקטי. ילד או נערה, שחוו כשלון או קושי בתחומי העשייה האמנותית, הסירו מעליהם, בעידוד החברה, את ה"יומרה" להבין ,להכיר, ולחוות אמנות. למצב זה תרמו ההתפתחויות האמנותיות שהחלו באותה תקופה, שהוחדרו באבסטרקציות וניכרו אותן ממי שאינו מעורה בסצנה האמנותית. מצב זה נמשך על פני העשורים האחרונים עד לתקופתנו, שבה הטעם הרע שולט בכיפה, בדיוק בגלל אותה הסרת אחריות אישית, בה אדם מתנכר לחלק מישותו, שהינו אולי החשוב מכל להכרת העולם.האמנות הסוציאלית מושתתת על פעילות אנושית משותפת, שבבסיסה אחריות כפולה. אחריות חברתית של הפרט, להיות "כל מה שהוא " , בדגש על רגישות לשינוי, פנימי וחיצוני, ומודעת להווה כפעילות יצירתית. ואחריות כלפי הסביבה, כמראה משקפת של יחסו כלפי עצמו.
"קיימות ללא האני - אין בה הגיון” באנגלית זה נשמע יותר טוב
sustainibility without the I sense is nonsense shelly sacks
יצירת האמנות יכולה להיות קבוצה של אנשים, אם כל אחד מהם נמצאים במודעות ורגישות מירבית לעצמו ולסביבתו. האמנות הינה "עקבות של פעילות " בחומר. והאמנות הסוציאלית חותרת ליצור, חברה אנושית שנמצאת בהשתנות מודעת, שבה "עקבות הפעילות" הינם השינוי הישותי של כל אדם , כתוצאה מיחסיו עם ישויות אדם אחרות מתוך ראייה כוללת של האידיאל החברתי. אמנות סוציאלית שמה דגש על החיבור בין אנשים, ובינם לטבע, בתוך מרחב פעולה שנוצר על ידי האמן המנחה את הקבוצה. בהשוואה לתת המציאות שמתבטאת בצילום, מעניין ליראות איך הזמן החולף ,כפי שהוא מתבטא בישויות הטבע,בא לביטוי בעבודתו החלוצית של בויס בעיר קאסל שבגרמניה, בה הוא שתל , בעזרת מתנדבים, 7000 עצי אלון ברחבי העיר, כשלצד כל עץ , הוצב עמוד של אבן בזלתית. בכך הובלט השוני הישותי שבין ממלכת המינרלים לצומח, דרך היחס המשתנה בזמן. מתוך רעיונותיה ודרכי מימושם, אמנות כזו פועלת להבריא ולשקם את ההשפעות ההרסניות של חוסר היכולת להיות בהווה, שמתבטא בחלקו בצילום ובתיעוד הממוכן.
תוכן והשראה לאמנות העתיד
התחום השלישי אינו נמצא עדיין בעולם, למיטב הכרתי.בין אם זו משאלת לב, או חזון בהתהוות,
תלוי במידה רבה באמנים שפועלים מתוך מדע הרוח, וכפי שכבר נוכחנו לא פעם, יש הרוח לנו הכוח והחזון לפרוץ דרכים חדשות בעולם ולהביא איתנו את הרעננים והמעניינים שביוזמות.
כלשדה של עצם, מוקפת בהתקשותה של האמנות העכשווית, צריכה להתחיות אמנות, שאינה שונה במהותה מזו שכבר קיימת. ציור,פיסול,מיצג, צריכים להפוך לכלי ביטוי של אמנים, שעולם התוכן של מדע הרוח מתבטא בהם בצורה ישירה. לעבוד מתוך הצבע, לעבוד מתוך הצורה, אינו מספיק בתקופתנו. צריכה להתרחש פרישת מניפה של כל מה שרודולף שטיינר הביא לעולם בצורה כה אמנותית , לתוך הספירה החושית אמנותית. הדרכים להוציא חזון כזה לפועל הינה יותר מכל בעשייה עצמה.
כפי שניסיתי להראות, תפקידה של האמנות השתנתה מאוד בתקופתנו, כמו גם תפקידו של האמן בחברה. האמן המודרני אינו יכול לצפות לכך שיכירו בנחיצותו. בחיים המודרניים כבר אין תפקיד לאמנות, השיעמום וקצב החיים הרוגע שיכול להביא אדם להתאמץ ולחפש אחר הנשגב שמתבטא באמנות כבר פג מהעולם.החיים התזזיתיים המודרניים,ותת המציאויות שמטליאים כל רווח בחיינו,משביעים את רעבוננו ומספקים את צרכינו האסטתיים, אם כי באופן נחות.פעילותו של האמן המודרני הינה במידה רבה פעילות פילנטרופית , או כמו שסוקרטס ראה את הפילוסופיה, פעילות של חירות ופנאי. אמנות כזו צריכה לשאוף לפעול במודע בכיוון מנוגד לשלושת תתי המציאויות שתוארו לעיל, לכיוון הפעילות הישותית,עם ברמה הסוציאלית והבין אישית, אם בחיבור לטבע וישותיו, ואם במישור התוכני, שבו דימויים מלאי אור מחשבה ומבט חודר על מציאות האדם יהוו קרקע פוריה ליצירות אמנות.
