האינדיוידואל - רוח או רוח רפאים ?
ראינו איך נקודות מבט שונות מאוד על האדם והעולם מסכימות ביניהן על כך שתקופתנו היא תקופה בעלת חשיבות אדירה להמשך התפתחות המין האנושי. החל מריי קורצויל , שלהבנתו האנושות מכינה את עצמה לקראת שלב מעבר לטרנסהומניזם ( דרך הייחודיות - singularity) , שלאחריו תתאחד עם יצירותיה הטכנולוגיות ותשדרג באופן אקספוננציאלי את יכולותיו של האדם , ועד לרודולף שטיינר וצארלס קובקס המראים , בדרכים שונות , שהאנושות והאינדיוידואל נמצאים בעיצומו של תהליך טרנספורמטיבי, שמצריך פתיחות מחשבתית ויכולת התנסות וחשיבה מעמיקים יותר. עבור קורצויל, ההתפתחות הטכנולוגית היא זו שתוביל את התודעה האנושית , כממשיכת דרכו של החומר האורגאני , או שותפתו, להמשך ההתפתחות ההכרתית תלוית החומר של האדם. אל חזון זה צועדת האנושות כמיקשה אחת , לכל הפחות מבחינה זו שקרצויל לא מוצא צורך לתאר בחזונו זרם משמעותי אחר שישפיע על תמונת ההתפתחות הכוללת .
חזון נוסף שהזכרנו, הינו חזון קץ ההיסטוריה של פראנסיס פוקויאמה ("קץ ההיסטוריה והאדם האחרון"), מתחילת שנות התשעים. כותרת הספר באה לבטא את קיצן ללא שוב של המלחמות והניסויים החברתיים הגדולים של המאה העשרים , וצעידה הדרגתית לקראת עולם המורכב כולו ממדינות ליברל-דמוקרטיות . ההנחה היא ששיטת הממשל הדמוקרטית , וזכויות האדם וחירויות הפרט הנלויים לה , מהווים הגשמה של הלקחים המוסריים שהאנושות הטמיעה , ומכאן והלאה לא יהיו התפתחויות גדולות בתחום החברתי מוסרי. (ע"ע קץ ההיסטוריה). נוכל לומר שכל אחת משתי הגישות מדגישה צד אחר של ההומניזם - קורצוויל את הפן המדעי-טכנולוגי כגורם המוביל את ההתפתחות והקידמה האנושית, שממנו יגזרו כל יתר המאפיינים , ופוקיאמה את זה של המוסר האוניברסלי וזכויות האדם, שהטמעתו הגלובאלית תימנע את האפשרות של קטסטרופות נוסח מלחמות העולם של המאה העשרים. למותר לציין , שהלאומיות עומדת כאבן נגף בדרך להשגת מטרתו של פוקויאמה, ועל כך דיברנו בפרק הקודם.
המשותף בחזונם של קרצוויל ושל פוקויאמה היא השאיפה לאינרציה בכיוון מה שזה מכבר הושג על ידי הקידמה, שתחילתה בתקופת הנאורות. קורצוויל מציג וקטור האצה טכנולוגית שבסופו התגברות על המוות (טרנס הומניזם), ופוקויאמה מציג חזון של התפשטות ההומאניזם עד לכדי אחידות מוסרית גלובלית בהשראת המדע וערכי הנאורות. אצל קורצוויל מתוארת ההתפתחות תוך התמקדות במאפייניה בזמן, ובזה של פוקיאמה ,כמותנית התפשטות ערכים בחלל הגיאוגרפי והגיאופוליטי - בקרב המגוון האנושי שמתבטא בתרבויות ובעמים.
ניתן לומר , שגם קורצוויל וגם פוקויאמה מציגים חזון התפתחותי חד-מימדי ואידיאליסטי, של האימפולס הדומיננטי איתו הם מזדהים . שני האימפולסים, זה של המוסריות האוניברסלית בגבולות הכרות המדע, , וזה של קידמה טכנולוגית "גואלת", הם הדומיננטיים ביותר בחברה המערבית המודרנית, ואף מעצימים זה את זה. לכן , התיאור של אחד מהם מסתמך כמובן מאליו על התפתחותו הצפויה של האחר.
דיברנו גם על ההיפוך שיצרה תפיסת העולם המדעית בשאלת הרלוונטיות של ההכרה האנושית כפועל יוצא של רשמי החושים ועולם הרעיונות של האדם, ובעקבות כך על הנטייה לייחס לתפיסות החושים משמעות סובייקטיבית בלבד, תוך כדי העברת ה"אובייקטיביות" לאמצעי חישה ,מדידה וכימות טכנולוגיים , במעין תהליך מתמשך של "מיקור חוץ" לחושי האדם. מצד שני ,חל פיחות בחשיבות שמיוחסת לעולם הרעיונות האנושי ,לפחות בכל מה שקשור לשאלות הגדולות של הקיום, מה שמתבטא בראיית עולם כמו הפרגמטיזם. דיברנו גם על ההרגשה האנושית השולטת בתקופה - רוח הזמן (Zeitgeist), כצבע רקע לראיות העולם של בני התקופה, אשר על גביו וביחס עליו מתרחשת הפעילות האנושית. כיצד מתהווה הרגשה בלתי מודעת זו בליבותיהם של בני התקופה? האם אין זה אלא התוצאה העקיפה של המחשבות וההגות, שהיו מנת חלקם של אלו שקדמו להם בזמן?
"הדימוי ניצב בין רושם למושג, הוא הוא המושג המסויים המצביע על הרושם…"
הדימוי הוא אפוא מושג שעבר אינדיוידואליזציה" (הפילוסופיה של החירות, פרק 6 : האינדיוידואליות האנושית)
בשני הפרקים הקודמים דחסנו נושאים ועיניינים רבים, , פילוסופיים וכאלה שמחפשים להבין את נפש האדם , קפצנו בין זמנים ובין אנשים ודעות , ולא מן הנמנע כי מי מהקוראים עלול לחוש כבר שראשו מעט סחרחר. לכן , נשתמש עכשיו בכלי חדש, שבעזרתו ננסה לחבר את כל הרעיונות שעליהם דיברנו לכדי תמונה. התמונה שננסה ליצור היא סמלית, וככזו היא מהווה דימוי,שבעזרתו אפשר יהיה לתאר תמונת מציאות רחבה ככל האפשר, ושבעזרת שינויים קלים בלבד, נוכל לתאר בעזרתו גם מצבים שונים ומנוגדים,כמו ראיית העולם השונות שתארנו עד כה.
הדימוי שלנו מתחיל כמלבן, או ריבוע, כאשר צלע אחת מתארת רשמים, והשניה הכרה. שניהם חלק מישותו של האדם, לפחות ממצב העירות שלו. המלבן עצמו מתאר את ישותו התחומה של האדם בתוך גבולות נפשו והכרתו. הכדור בדימוי שלפנינו הוא תודעת האדם, ותנועת הכדור, היא פועל יוצא של שני גורמים: החשיבה, המוצאת לכל רושם את המושג המתאים לו, והרצון, שבגינו אני פועל וחושב בכיוון שנתפס על ידי כתורם למימוש מטרותי ומשימותי, בתנועתי בתוך זרם החיים הטבעיים. על הקשר בין רצון לחשיבה דיברנו כבר בהיבט אחד, כאשר אמרנו שבראיית העולם הפרגמטיסטית מוכפפת החשיבה לרצון, ומבחינה זו משונמך מעמדה,ממעדה הרם ככלי להבנת העולם, לאמצעי, כלי שרת לצורך מילוי מטרות ודרישות החיים בלבד.
"הדברים כשלעצמם"
אם ננסה לייצג את תפיסת העולם הקנטיאנית , שאותה סקרנו בפרק הראשון , בתמונת הדימוי שבחרנו , נוכל לזהות בקלות שהתיבה שלנו מייצגת במידה רבה את הבידוד שכופה הדואליזם על ישות האדם. כל מה שמחוץ לתיבה הינו "הדברים כשלעצמם" , אותם אנו פוגשים כרשמים באופן חד מימדי , כשחושינו פוגשים ביצוגם על גבי צלע התיבה. גם המושגים שאנו בונים לעצמנו על סמך רשמי החושים , אינם מלמדים אותנו על העולם. הוא פונים פנימה , ומאירים עבורנו את התיבה עצמה - את ישותנו. במובן זה ,החוקיות שבתנועת הכדור הנחבט בדפנות התיבה , שבדימוי שלנו נובעת מחוקי הפיזיקה , מייצגת את החוקיות של טבע האדם, של הדרך בה הוא בנוי. כלומר , החוקיות הפיזיקלית אותה אנו מגלים ומסוגלים לתאר בעולם החיצון , מסמלת בדימוי שלנו את החוקיות הפנימית של הדרך בו האדם עצמו בנוי , ושמתוך כך גורמת לכך שהעולם החיצון יראה לו ככזה הכפוף לחוקי הפיזיקה אותם הוא מכיר.
"מתמטיקה ומדעי הטבע אינם מכילים את חוקי העולם החיצון אלא את חוקיו של הארגון האנושי השכלי. יש צורך , על -כן , רק בחקירה של ארגון זה אם אנו רוצים להגיע לאמת הבלתי מותנית" (קאנט \ ביקורת התבונה הטהורה)
מה מונע מדימוי זה להיות דטרמיניסטי טהור? תפיסתו של קאנט לפיה הקריאה המוסרית הינה "מסלול עוקף" , החודר דרך אי הנגישות של "הדברים כשלעצמם", ומגיע לאדם כקריאה לפעולה.
אותו "צו מצפוני" , הינו מה שמסיט את הכדור מפעם לפעם ממסלולו הלינארי והצפוי, כלומר , עוקף את החוקיות הפנימית , ומגיע מהמהות האלהית למהות הפנימית , כקריאה לפעולה מצפונית. אך גם קריאה מצפונית זו, אינה נובעת מתוך איזשהוא חיבור ממשי בין האדם למציאות, או בין האדם לעצמיותו הגבוהה - " הדבר כשלעצמו" שמהווה הוא עצמו. לא, זוהי קריאה קטגורית, המצווה עליו לפעול על פי כללים שיכולם להתאים לכל בני האדם. כלומר, בסופו של דבר, גם אותו צו אלוהי שחודר דרך המעטפת הבלתי חדירה של הדברים כשלעצמם, מפנה את האדם לכללים כמו פיזיקליים, חובקי כל, של התנהגות אנושית.
אולם , עם נתעלם מאותה אי סדירות , שאותה הכניס קאנט לפילוסופיה שלו כאלמנט זר לתפיסה המדעית , מתוך תפיסה ריליגיוזית שאינה יכולה לראות במוסר האדם עניין פסיכולוגי או התנהגותי בלבד, תפיסה שעליה "התגברו" הדורות וההוגים שבאו אחריו , אנו כן מוצאים עצמנו אל מול דימוי שהוא מכאניסטי לחלוטין. ישנם עוד דרכים רבות בהן דימוי ראשי זה יכול לייצג תפיסות עולם שונות שבאו אחרי קאנט , שהמשותף לכולן הוא צמצום מרחב ההכרה , החירות והיצירתיות של האדם, והצבת גבולות המנתקים את האדם מהווית המציאות הכוללת: על כך אומר שטיינר בתוספת לפרק 10 : פילוסופיית חירות ומוניזם, בפילוסופיה של החירות :
" ישנם הוגים..שאינם מכנים את עצמם מטריאליסטים,אבל בכל זאת הם צריכים להיקרא כך מנקודת המבט המוצגת בספר זה. מה שקובע בנידון אינו אם מישהו אומר שלגביו אין העולם מתמצה בהוויה חומרית, ולכן אין הוא מטריאליסט, אלא אם הוא מפתח מושגים שניתן ליישם אותם רק לגבי הוויה חומרית. מי שאומר : "פעילותנו כפויה היא כמו חשיבתנו", הציב מושג, שאפשר לעשות בו שימוש רק ביחס לתהליכים חומריים, אבל לא ביחס לפעולה ולהוויה. ואילו חשב את מושגו עד תום, היה נאלץ לחשוב באופן מטריאליסטי."
גם מהבחינה הזו , הדימוי שבחרנו הוא כזה שמתאים לרוח הזמן , כזו שבנתה לעצמה מסד הכרתי וחוויתי שנובע מההתפתחות המדעית והטכנולוגית של תקופתנו. זו נוטה לראות באדם חלק מחוקיות כוללת , ואת דרך התנהגותו והכרתו ככזו שמצייתת לחוקיות זו. אם זה בצורה של פסיכולוגיזם , או היסטוריציזם נוסח מרקס , כך או כך , האדם מנושל מכל אותן תכונות שדרכו הוא מתעלה מעל לחוקיות הטבע דרך הכרותיו ופעולות המוסר הנובעות מהן, ובלשונו של שטיינר , "יוצר חוק טבע עילאי משל עצמו". גם קרצוויל וגם פוקיאמה , מראים לנו שהתיבה שבדימוי שלנו מעוגנת כבר היטב מבחינה הכרתית , כלומר , אפשרויותיה לגדול ולהתרחב הן במידות , ולא באיכות , ואותן שאלות שהוצאו אל מחוץ ליכולות ההכרה של האדם ,לתפיסתם, ישארו לעד מחוץ לה.
האם ניתן להשתמש באותו הדימוי כדי לתאר גם את הפילוסופיה המוניסטית של שטיינר, זו אשר תופסת את העולם כאחדות , הנראית לנו כמחולקת כתוצאה ממבנה ישותנו? ? מה השינויים שעלינו להכיל על הדימוי כדי שיוכל לייצג את ראיית העולם המוניסטית של שטיינר?
"בכל מקרה שבו הדואליסט נאלץ להציב מחסומים בלתי עבירים בפני יכולת הכרתנו, הטוען להשקפת עולם מוניסטית יודע,שכל מה שדרוש לו להסברת תופעת עולם נתונה,חייב להימצא בתחומה של תופעת עולם זו. מה שמונע אותו מלהצליח בכך, יכולות להיות רק מגבלות מקריות בזמן או במרחב,או חסרונות של מבנהו: אבל לא חסרונות של המבנה האנושי בכלל, אלא רק של מבנהו האינדיוידואלי.ממושג ההכרה כפי שהגדרנו אותו נובע, שאי אפשר לדבר על גבולות להכרה…" (הפילוסופיה של החירות, פרק 7).
מהו הדבר שבתוכנו, שמצד אחד גורם לנו להרגיש נפרדים מהעולם, ומצד שני שואף כל הזמן לאיחוד עם העולם והמציאות שהוא חלק ממנה? זהו האני, גרעין ישותו של האדם, אותו חלק שקאנט היה מכנה "הדבר כשלעצמו" שבישות האדם:
"התנאים המוקדמים להיווצרות הכרה קיימים אפוא על ידי ובעבור האני. האני מציב לעצמו את שאלות ההכרה. יתרה מזו, הוא נוטל אותן מתוך יסוד שהוא בהיר ושקוף לחלוטין בתוך עצמו: יסוד החשיבה. אם אנו מציבים לעצמנו שאלות שאיננו יכולים לענות עליהן,אנו עושים זאת מפני שתוכן השאלה אינו ברור ובהיר בכל חלקיו. לא העולם הוא המציג לפנינו שאלות, אלא אנו עצמנו."(שם)
בהתאם לכך , עלינו לבצע שינוי בדימוי הארכיטיפי שלנו . עלינו ליצור תחום חדש בתוך המלבן , שנובע מהכרת האדם בעל תפיסת העולם המוניסטית , שישנו תחום שהוא אינו מכיר עדיין , אך יש ביכולתו להכירו . התפתחותה של החשיבה הפילוסופית במאות השנים האחרונות הוציאה מרכיבים מסויימים מחיי הרוח ועולם הרעיונות אל מחוץ ליכולות ההכרה של האדם, וזהו אותו חלק שחוזר כעת לתוך המלבן שלנו, ואנחנו "רשאים" לכלול אותו בתוך עולם הרעיונות שלנו, כחלק מניסיוננו המתמיד להכיר ולהבין את העולם . אם לגבי תפיסת העולם הדואליסטית סימנה התיבה את האוטונומיה המבודדת של האדם, שאינו יכול להכיר את מושאי חושיו, ואשר עולם הרעיונות שלו מלמד אותו על החוקיות שלו עצמו, כעת התרחבה עד אין סוף מידתה של התיבה , והיא הפכה לשדה ההתנסות האנושית,. בתוכה מתקיים תחום, שאינו חסום בפני ההכרה האנושית, אלא הוא גדור כתוצאה ממגבלות זמניות של הכרתי כיחיד, וככזה, אין הוא מופרש מתחום ההתנסות ההכרתית והרעיונית, אלא הוא תחת בדיקה וניסוי, בירור וחקירה.
נקודת המוצא שממנה מתחיל שטיינר את הדיון בשאלת גבולות ההכרה , ובה הוא מוצא עוגן לנימוקיו , היא החשיבה. בפרק 3 בפילוסופיה של החירות, שטיינר מראה לנו שהחשיבה היא הפעילות היחידה בתוכנו, שהכרותנו איתה היא בכזו דרגה של אינטימיות, שאיננו יכולים לתפוס אותה ,אלא על ידי עצמה :
"כל ההתרחשויות האחרות,כל הדברים האחרים, מתקיימים בלעדי. ואיני יודע אם הם קיימים באמת או שהם תעתועים וחלום. רק אחת יודע אני בוודאות בלתי מותנית, כי אני עצמי מקנה לה את הוויתה הוודאית: החשיבה שלי. אפילו יש לה עוד מקור אחר, אם מן האל או אם מכל מקור אחר,בדבר אחד אני בטוח בטחון גמור: חשיבתי מתקיימת במובן זה שאני עצמי מחולל אותה."
פוטנציאל"
"ההכרה
רק כשהחשיבה מתחילה במציאות השלמה והמלאה, ולא מגבילה את עצמה בכלים שאינם נובעים ממנה עצמה, היא יכולה לשמש כלי עבורנו להבנה והכרה מלאה של העולם :
"קודם לקיומה של הבנה כלשהיא, צריך להבין את החשיבה. מי שמכחיש זאת אינו רואה שהוא כאדם אינו מהווה חוליה ראשונה כאם אחרונה בבריאה. לכן אי אפשר להתחיל מיסודות ההוויה הראשונים מבחינת הזמן כדי לבאר את העולם בעזרת מושגים, אלא מן הנתון לנו באופן בלתי אמצעי כאינטימי ביותר. כל עוד תוסיף הפילוסופיה לקבל כל עקרון אפשרי,כמו אטום,תנועה,חומר, רצון, לא-מודע וכדומה, היא תרחף באוויר. רק כשיוכל הפילוסוף לראות בדבר האחרון ביותר דבר ראשון, רק אז יגיע למטרה. ברם דבר אחרון זה אליו הגיעה התפתחות העולם אינו אלא החשיבה.
יש האומרים: אבל הן אין ביכולתינו לקבוע בוודאות אם חשיבתנו עצמה נכונה או לא. ולכן על אף הכל נקודת המוצא שלנו נותרת מוטלת בספק. ההגיון שבטענה זו דומה להגיון שבהטלת ספק בנכונותו של העץ. זהו דבר חסר משמעות. לכל היותר אפשר לפקפק אם נעשה שימוש נכון בחשיבה, כשם שאפשר לפקפק אם עץ מסויים מתאים להתקנתו של כלי מועיל כלשהוא. להראות עד כמה נכון או לא נכון השימוש בחשיבה ביחס לעולם, זוהי בדיוק משימתו של ספר זה. "
על הנטייה לראות בחשיבה עניין מופשט וסובייקטיבי , אומר שטיינר :
"בל נשכח שרק באמצעות החשיבה אנו מגדירים עצמנו כסוביקט, וכי רק כך אנו יכולים להציב את עצמנו לנוכח האוביקטים.לכן לעולם אין להתייחס אל החשיבה כפעילות סובייקטיבית בלבד. החשיבה קיימת מעבר לסוביקט ואוביקט. היא יוצרת את שני המושגים האלה, כמו גם את כל האחרים. לכן כשאנו, כסוביקט חושב, מייחסים לעצם מושג מסויים, אזי אל לנו להבין יחוס זה כדבר מה סובייקטיבי לחלוטין. לא הסוביקט הוא הגורם את היחוס, אלא החשיבה. לא הסוביקט חושב מפני היותו סוביקט, אלא בעיני עצמו הוא נראה סוביקט, מאחר שביכולתו לחשוב. הפעילות שמבצע אדם כישות חושבת אינה אפוא סוביקטיבית בלבד, אלא פעילות שאינה סוביקטיבית ואינה אוביקטיבית,היא חורגת מעבר לשני המושגים האלה..."
...טבעו הכפול של האדם מיוסד כך : הוא חושב, ובאמצעות החשיבה הוא חובק את עצמו יחד עם שאר העולם. עם זאת עליו גם להגדיר את עצמו באמצעות החשיבה כפרט הניצב לנוכח פני הדברים."
(שם, פרק 4 : העולם כרושם)."כשמעיינים בחשיבה עצמה, מתלכדים שני דברים שברגיל חייבים להופיע בנפרד : מושג ורושם. מי שאינו מבחין בכך עשוי לראות במושגים שפיתח על הרשמים רק העתקי רפאים של רשמים אלה, ואילו הרשמים ימחישו לו את המציאות האמיתית. הוא גם יבנה לעצמו עולם מטאפיזי, לפי דוגמת העולם הנתון להתרשמות. הוא יכנה את העולם הזה עולם של אטומים, עולם של רצון,עולם של רוח לא מודעת או כל שם אחר, איש איש כיד דמיונו. יחד עם זאת הוא יתעלם מכך שבעשותו כן הוא רק בנה לעצמו, באופן היפוטתי, עולם מטאפיזי,לפי דוגמת עולם הרשמים שלו.
אבל למי שמבין מה מצוי בחשיבה יתברר כי ברושם מצוי רק חלק אחד מהמציאות וכי חלקה השני, השייך לה ורק הוא מאפשר לה להתגלות לראשונה במלואה, נחווה כשמחדירים את הרושם בחשיבה. הוא לא יראה בישות, המופיעה בתודעה בחשיבה, העתק דהוי של מציאות כלשהיא, אלא מהות רוחנית המבוססת על עצמה. וביכולתו לומר על אודותיה שהיא מובאת אל תודעתו על ידי אינטואיציה. האינטואיציה היא התנסות מודעת, המתרחשת בהוויה רוחנית טהורה, בתוכן רוחי טהור. מהות החשיבה ניתנת להיתפס רק באמצעות אינטואיציה.."
"..הסיבה לכך שמתעלמים בדרך כלל מן החשיבה בזמן שעוסקים בדברים.. נעוצה בעובדה שאנו ממקדים את תשומת הלב שלנו בעצם שאנו חושבים עליו, אבל איננו ממקדים את תשומת ליבנו בו בזמן בחשיבתנו. לכן מתייחסת התודעה הנאיבית אל החשיבה כאל דבר מה שאינו קשור לדברים.. לגביה, התמונה שהחושב על התופעות בעולם יוצר אינה בת תוקף לגבי הדברים, אלא היא דבר מה שקיים רק בראשו של האדם. העולם שלם וגמור גם בלי תמונה זו, על כל חומריו וכוחותיו, ועל אודות עולם גמור זה יוצר האדם תמונה. את אלה הסבורים כך יש לשאול אך זאת: באיזו זכות אתם קובעים שהעולם שלם גם בלי החשיבה? האם אין העולם מחולל את החשיבה בראשו של האדם באותה הכרחיות שבה הוא מחולל את הפריחה בצמח?"
כיצד נוכל לייצג כעת בדימוי התיבה שלנו את פעולת החשיבה? היא נובעת מהאני של האדם , מטמונו הנסתר והעלום ביותר , באמצעותה הוא מבטא את כמיהתו להבנה של העולם , ושל עצמו כחלק מאותו עולם . היא אינה סוביקטיבית , או אוביקטיבית , אלא מתעלה אל מעבר לשני מושגים אלו , כיוון שהיא יוצרת את שניהם.
הדימוי המתאים לכך היא ספירלה , ונסביר מדוע. הספירלה היא דימוי של תנועה פנימה והחוצה. היא יכולה להתרחב עד קצות קצותיו של הקוסמוס ,ומצד שני, מתוך שינוי תודעתי בלבד בעיני המתבונן, יכולה הספירלה להפוך לנתיב אינסופי פנימה, למרכז האני הישותי. כך היא החשיבה. בפעילות תודעתית דינאמית, היא בונה רשת מושגים המגיע עד לקצות הקוסמוס והבריאה , לשאלות העמוקות והנסתרות ביותר , ובה בעת , בתוך אותה מסגרת , היא מפרידה סוביקט שמחולל אותה , ומהווה מרכז , ומפנה את אותה פעילות אינטואיטיבית השואפת להבנה על מחוללה.
השינוי בפעילות הוא שינוי של כיוון התנועה. כאשר התמונה דוממת , יכול הצופה לראות בספירלה ביטוי לפעילות מקיפה ומרכזת בעת ובעונה אחת. כאשר מסתובבת הספירלה בכיוון השעון או נגדו, מודגשת בבירור רק אחת מהתנועות - פנימה או החוצה.
הנפשה של ספירלה בתנועה החוצה , מתרחבת, המדמה את קרינת החשיבה באמצעות המשגה (יצירת מושגים). שינוי התנועה נגד כיוון השעון יצור בצופה תחושה של מרכז ותנועה עצמית .
בדימוי התיבה החדש שלנו, הכדור מייצג משהו שלפני כן עוד לא היה מוגדר , מכיוון שמהותו חורגת מגבולות הוודאות של מה שבטוח לומר. זהו האני.
התיבה , כפי שכבר ציינו, מייצגת כעת את מלוא שדה ההתנסויות והרעיונות של האדם. בתוך התיבה מופרד תחום שאינו ברור כל צורכו להכרה , ועל כן הוא מושא לחדירת החשיבה וההתנסות , כאשר המציאות מובילה את האדם לשאול שאלות שבירורם מצוי באותו התחום.
האם יש קשר בין שני השינויים שהכנסנו בדימוי הארכיטיפי שלנו ? האם הם פועלים הדדית אחד על השני , קשורים בקשר שמאחד אותם? לפני שנענה על כך , כדאי שנכיר את התחום אליו הולך הדימוי שלנו להיכנס, כסמל או תמונה.
בתוך תחום הגיאומטריה , ישנו תחום שנקרא גיאומטריה מקודשת. אם תחפשו גיאומטריה מקודשת בויקיפדיה , לא תמצאו ערך כזה,ואף על פי כן , זהו אחד מאותם התחומים שזוכים להערכה גם אצל אנשי מדע וגם אצל אנשי רוח. אנשי מדע מעריכים גיאומטריה מקודשת בגלל ההכרה שזו עוסקת באבני הבניין של "תוכנית האב" של העולם הנצפה , עולם החומר והתופעות , ואנשי רוח אוהבים גיאומטריה מקודשת מאותה הסיבה ,אך יותר מכך, מכיוון שאלו הם סמלים שמתווכים עבורם מציאות עמוקה , נסתרת ורוחית.*
"חתך הזהב" , או "הפרופורציה האלוהית", או פשוט Phi , הוא אולי הדוגמא המובהקת לאיכות הכפולה של גיאומטריה מקודשת, שהיא למעשה גיאומטריה בסיסית ,שבני אדם הפכו למקודשת, בגלל ערכה עבור מי שיודע להשתמש בה כדימוי. נתחיל מההגדרה המתמטית :
"קו שנחתך כך, שהיחס בין חלקו הגדול לחלקו הקטן, שווה ליחס בין הקו כולו לחלקו הגדול."
ניטול כעת את שני הקווים שנוצרו מכך שחתכנו את הקו ב"יחס הזהב" ,
ונבנה מהם מלבן, צלע ארוכה וצלע קצרה יותר, כך שנוצר לנו "מלבן זהב", מלבן שהיחס בין צלעותיו השונות הוא יחס הזהב.
אם נרצה עכשיו ליצור מלבן חדש, על בסיס המלבן שבנינו, שגם הוא יהיה בנוי לפי יחס הזהב, כיצד נעשה זאת? הנה כך (איור). ואם נרצה לעשות אותו דבר אך הפעם להגדיל את קנה המידה, במקום להקטינו? גם את זה נוכל לבצע בקלות, על בסיס אותו המלבן. לאחר שעשינו זאת, אפשר כבר לראות, שאנו יכולים להמשיך לבנות מלבנים חדשים, בקנה מידה גדל וקטן, על בסיס המלבן הקטן והגדול יותר שבסרטוט. החוקיות שבתמונה שנקבל נקראת "דמיון על פני קנה מידה", ז"א, אפשר לעשות תקריב, ואפשר להתרחק מאוד, והסרטוט יראה זהה.
ישנה ישות גיאומטרית נוספת שעליה דיברנו, שגם היא חולקת אותה תכונה של זהות על פני קנה מידה. זוהי הספירלה , שאותה דימינו לחשיבה.מה יקרה אם ננסה לבנות ספירלה שתעבור בנקודת החיבור של הקווים במלבני הזהב שלנו?
נקבל "ספירלת זהב",ספירלה שבנויה על חתך הזהב. כנראה שכבר שמעתם בעבר על חתך הזהב, כיוון שהספירלה שנוצרת ממנו בדרך שתיארנו , היא עיקרון מסדר עילאי של הטבע. מגוון רחב של גופים מראים דמיון לספירלה הזו , במבנה הפנימי שלהם ,כמו השבלול, או כעקרון מסדר של מיליונים רבים של גופים , כמו גלקסיות. הנה קישור לכמה דוגמאות.
אפשר לכן להבין את העניין שמגלים מדענים וחוקרים בחתך הזהב וספירלת הזהב. אפשר גם להבין את העניין שמגלים בה אמנים ,שפרופורציה היא אחת מאבני היסוד של אמנותם . אך מה יכולים אנחנו ללמוד ממנה , כמי שמחפשים אחר דרכים חדשות להבין את העולם ואת עצמנו ?
השפה העברית הינה שפה רוחנית במיוחד. כלומר יש בה מתאם גבוהה בין ההברות והמצלול של מילה לבין משמעותה , וגם פעמים רבות המשמעויות השונות של אותה מילה מראות על זיקה וקשר עמוק ביניהן. המילה יחס בעברית מתארת פרופורציה , כלומר יחסיות , כמו בקו שאותו חילקנו לחלק גדול וקטן לפי "יחס הזהב" , וגם גישה , מידת העניין והסימפטיה , או אנטיפטיה,שאנו מביעים כלפי אדם או נושא.
יחס שונה מהותית לאדם כישות ולמציאות כתחום פעילותו ,הינו ההבדל העיקרי בין ראיית העולם המוניסטית של רודולף שטיינר , לדואליסטית-קאנטיאנית ,שעל פיה התווינו את הדימוי הארכיטיפי לראשונה.יחס שונה זה משתקף בשינויים שהיינו צריכים לבצע בדימוי הראשוני שלנו, כדי להמירו מדימוי קנטיאני לדימוי מוניסטי, וליתר דיוק , מוניסטי -דינאמי , כזה שרואה במבנה האדם את מקורה של פעימה תודעתית המשתנה בכיוון ובאיכות , ומתאחדת לכדי משמעות דרך פעילותו ההכרתית של האדם. כתוצאה מכך , "נפתח" הדימוי לאינסוף המרחבי והזמני. חשיבת האדם חובקת כל , עולם הרעיונות שלו, מסוגל לצלול למעמקי ישותו העצמית , ובאותה העת להקיף את מלוא מרחבי הקוסמוס . בכך שהחזרנו לדימוי , ולישות האדם, את החיפוש אחר משמעות, אותו חיפוש שהוא חלק מטבענו ("לא העולם שואל אותנו שאלות , האדם מציב אותם לעצמו), חיברנו בבת אחת את החשיבה , פעילותו היחודית והנעלה ביותר של האדם , עם האני , האגו , האינדיוידואל , אותו חלק נסתר , שאת ביטוייו , בעולם החברתי וכפעילותנו העצמית , אנו מסוגלים ללמוד ולהכיר דרך מאפייניו .
גם בדימוי החדש , המוניסטי דינאמי , אין האדם הופך לספירלה הפועמת תמידית פנימה והחוצה, אלא , מתוך גישתו הפנימית , נפתחת אפשרות זו בפניו ,האפשרות לשאוב מהאינסוף, באופן שחוקיות הכדור בתנועתו המתחבטת בדפנות התיבה , נשברת.
יכולים לטעון כנגד דימוי זה : " כל מה שהוספת כ"פוטנציאל ההכרה" ,פשוט שייך לתחום האמונה , וכך גם השינוי שהכנסת בחשיבה , בכך ש"הרשית" לה לחבוק שנית את התחום המיסטי-תיאולוגי שבקיום , שממנו נגמלה החשיבה מאז שיצאה האנושות מחשיכת ימי הביניים . רצונך לרמוז שרוחניות ואמונה דתית , הינה זו שבעצם משחררת את כלאו של האדם , וטענה זו ידועה ומוכרת .אולם אף על פי שיש לה אולי תועלת פסיכולוגית והתנהגותית על בריאותו של האדם , אין לשיקולי תועלת כאלו מקום בחתירה אחר האמת, ואפשר באותה מידה להוכיח את התועלת שבאימוץ מלא של תפיסת העולם המדעית ".
על כך יש לומר : בבסיס האמונה הדתית , של כל הדתות המונותיאיסטיות , מתואר גרעין ישותו של האדם כמחובר , נובע , או מצוי באלוהות. ז"א , נצחי , יצירתי , וחופשי לבחור. יחד עם זאת, מכלול הפרטים של האמונה הדתית , מנהגים ומסורת , אינם בהכרח מהווים מסגרת תומכת לפעילות שנובעת מהכרה בסיסית זו , או אופני פעולה שמעודדים התפתחות של אותו גרעין ישותי המחובר לאלוהות . מה שאנו מנסים לעשות פה , ומה שניסה לעשות רודולף שטיינר בספרו "הפילוסופיה של החירות" , היא להציע דרך לחקירה עצמית של האדם , חקירה אותה ביצע תחילה שטיינר על עצמו , ואחר הציע אותה לבחינתו של כל אדם המעוניין בכך. תוצאותיה של חקירה זו , כפי שאנו רואים בדימוי שמתבסס עליה , מוצאת מתאם מסויים בין האמונה הדתית באשר לישות האדם , ובין מה שמתקבל על סמך ניתוח מרכיבי ישות האדם ואופן פעולתם. אין נובע מכך שהמטרה כאן היא לאשש את מה שאינו ניתן לאישוש במובן הרגיל של המילה , של הדברים שבתחום האמונה , אלא להראות דרך בה חווית המציאות של אדם , הפנימית והחיצונית , יכולה לכוון אותו אל דרך של בירור עצמי אמיתי בנוגע לאותן שאלות, שתשובות להן ניתנו לנו בעבר בידי סמכות חיצונית דרך הדת. כפי שכבר נטען בתחילת הפרק הראשון , יחודה של תקופתנו כתקופת מעבר סף , הינה בכך שהמציאות שיצרנו , כאנושות וכציויליזציה , היא כזו שמעודדת ומאפשרת סוג כזה של בירור.
דימוי החשיבה כספירלה מתאים גם לדימוי הקנטיאני שהצגנו. רק שבאחרון הספירלה חורגת מתחום המציאות , כלומר , החשיבה יוצרת ספירה חוץ ישותית , שאינה ניתנת להכרת האדם , וקוראת לו "דברים כשלעצמם". כלומר , רק כאשר אנו משתמשים בחלק השני שהוספנו לדימוי , קרי יצירת אזור שאינו ידוע עדיין להכרה , בתוך התיבה הישותית מציאותית , אז נשזרים זה בזה שתי האלמנטים לכדי תמונת מציאות דינאמית , שמייצגת את הפעימה הישותית הכרתית של האדם , פעימת אדם-עולם מאחדת , שמתבטאת גם בראיית העולם המוניסטית-דינאמית.
בדימוי המוניסטי-דינאמי, תנועת הישות האנושית המודעת , האינידיוידואל , שואבת מהנצח, מהאינסוף. זוהי תכונת הספירלה פנימי והחוצה , שכדימוי תמיד מובילה לאינסוף - כנקודה הולכת וקטנה פנימה , וכתנועה צנטריפוגלית קורנת. מהו המרכיב , או הפעילות הישותית של האדם , שמתבטא בדימוי שלנו כשאיבה מהנצח? זוהי אותה יכולת אנושית יחודית, שבעזרתה הכרנו את טבעה האמיתי , הרוחי, של החשיבה. זוהי האינטואיציה:
"האינטואיציה היא לגבי החשיבה מה שההתבוננות היא לגבי ההתרשמות. אינטואיציה והתבוננות הן מקורות ההכרה שלנו. אנו ניצבים בחוסר הבנה לנוכח דבר מה שאנו מתבוננים בו, כל עוד אין לנו בפנימיותנו אינטואיציה מתאימה, המשלימה אותו חלק מציאות שחסר לנו ברושם. מי שחסר לו הכושר למציאת האינטואיציות המתאימות לדברים, תישאר המציאות המלאה נעולה בפניו. כשם שעיוור צבעים רואה רק הבדלי בהירות בלי תכונות צבע, כך אדם חסר אינטואיציות יכול להתבונן רק בחלקי רשמים נטולי קשר.
להסביר דבר, לעשותו מובן, אין פירושו אלא לחבר אותו אל ההקשר שנתלש ממנו בגלל האופי המיוחד של המבנה שלנו שתואר לעיל. דבר המנותק מכלל העולם אינו בנמצא.."
מהותה של האינטואיציה ומרכזיותה בחיי המוסר של האדם מהווים סלע מחלוקת סמוי , בשאיפה העכשווית לקיים שיח של עובדות , כלומר כזה שיחקה את כללי המדע, ויפיק מסקנות ,(שיתורגמו למעשים בשדה הפעולה האנושי), על סמך ממצאים.
אלו ששואפים להיצמד לשיח של עובדות, מתעלמים, או שאינם מכירים,במרכזיותה של האינטואיציה בראיית העולם של אדם. באמצעותה, בוחר אדם את העובדות החשובות בעיניו, כבסיס להבנת העולם.
כך , אדם בעלי ראיית עולם מסויימת, יחשוף עצמו למזון רוחני והכרתי ממין מסויים , וגם בעינייני המציאות העכשווית , יחפש ללמוד על המציאות מאלו , שראיית עולמם ודרך הבנתם את המציאות מהדהדת עם זו שלו. מתוך אותה התרחשות מורכבת בשדה הפעולה החברתי אנושי , לדוגמא , אדם אחד ידגיש עובדות מסוימת , ואחר ימצא שעובדות אחרות חשובות יותר להבנת ההתרחשות, וכל אחד מהם יוכל להסביר מדוע העובדות שהוא בחר הן הנכונות להבנת מציאות, והאחרות פחות. דיאלוג פורה בין אנשים , בכל הקשור לפחות לענינים אקטואליים , הוא בהכרח דיאלוג שמערבב עובדות עם אינטואיציה , ובבסיסו הנסיון להעביר אל בן שיחך את הדרך שבה האינטואיציה האינדיוידואלית מתמודדת , ומתמשקת עם עובדות המציאות.
בתמונת מציאות זו החשיבה האינטואיטיבית הינה הדרך בה מכיר האדם את העולם בדרך היחודית לו, האינדיוידואלית. אין יחודה בכך שהיא מנותקת ותלושה מהווית העולם ,אלא שהושם בה דגש חשיבתי יחודי מתוך האינטואיציות של האינדיוידואל, מתוך דימוייו . אלו שואבים מהתנסויותיו בעולם הרשמים והרעיונות , אך אינן תלויות או נובעות מהן בהכרח , שכן החשיבה היא מהות בפני עצמה , שמכילה כבר בתוכה את הפוטנציאל ליצירת דימויים ומושגים מכל הסוגים , גם כאלו שהאדם לא נחשף אליהם בעבר כרושם וכדימוי. עד כמה שהן תולדה של אינטואיציה , הן בחירתו החופשית. הוא מכיר יותר ככל שהאינטואיציות שלו נכונות יותר, וככל ששדה ההתנסויות והרעיונות מהן הן שואבות רחב ועשיר יותר .האהבה שלו לדברים, למושגים ולרעיונות אליהם הגיע באמצעות האינטואיציות שלו, מהווה כוח פעיל המניע אותו קדימה, בהכרה ובפעולה.
.. על אופיה הזה של האינטואיציה, שמכוון לפעולה בעולם, דיברנו כבר בפרק הראשון, שם כינינו אותה , בעקבות שטיינר , "דמיון מוסרי ". כך מתאר פעימה זו צבי מדר , המתרגם , בהקדמתו לתרגום העברי של ה"פילוסופיה של החירות" ,ואת זיקתה למבנה הספר עצמו :
" במבנה הספר מתגלה דופק חיים הפועם בין הקצוות המנוגדים, הכרה ופעולה. בפעימה זו אנו מזהים את המרכז הדינאמי של הוויתנו האינידיוידואלית, כשם שבפעימת לבנו ובנשימת אפנו אנו מזהים את המרכז הדינאמי של חיי גופנו..
בחלק הראשון, כשאנו מתחקים אחר תהליכי ההכרה, נעה הפעימה בין הקצוות המנוגדים שהם רושם ומושג ואנו מגלים אותה בתודעתנו כתהליך החשיבה. "נקודת המוצא" לתהליך ההכרתי היא ההתרשמות באמצעות ההתבוננות והמשכה ביצירת מושגים. שאיפתנו להכרה באה על סיפוקה כאשר הצלחנו, באמצעות החשיבה, לגלות איך הפרט הנבדל (הרושם) קשור (באופן מושגי) לשאר הדברים. אפשר לתאר זאת גם כך: כשאנו מתרשמים, אנו שואפים לתוך תודעתנו, מתוך כלל העולם, תוכן רשמים מסויים.אפשר לתאר את המאמץ להבינו באמצעות החשיבה כפעולת נשיפה, מבחינה זו שמה שיוחד ו"נדחס" כביכול בהתרשמות, מופקע מיחודו ו"מתפשט" אל כלל הווית העולם, הנתפסת באופן אינטואיטיבי. בנקודת המפנה בין התרשמות להשגה אנו מוצאים את עצמנו כחושבים ומגלים בקרבנו מַעין תהליך יצירתי. בחלק השני אנו מוצאים את "נקודת המוצא" לתהליך המוביל לפעולה בצד האינטואיטיבי החובק כול, באינטואיציה המוסרית. ההבדל במינוח בין אינטואיציה הכרתית לאינטואיציה מוסרית הוא רק ב"כיוון": בכל מקרה האינטואיציה מציתה בנו תפיסה רעיונית "סימולטנית" של כלל העולם. אך לאינטואיציה הכרתית מגיעים מתוך שאיפה להכרה ואילו האינטואיציה המוסרית נחווית כדחף לפעולה. היא מכונה "מוסרית", כי פעולה מתוך דחף אינטואיטיבי תתאים מעצם טבעה ל"סדר העולם".
בגלל מרכזיותה של החשיבה והאינטואיציה בהתפתחות הרוחית של האדם בעת המודרנית , קרא שטיינר לספר הפילוסופיה של החירות גם "חשיבה אינטואיטיבית כנתיב רוחני -( intuitive thinking as a spiritual path). הספר "הפילוסופיה של החירות" רומז לנו שעיקר עבודתו ההתפתחותית של האדם המודרני הינה לקראת חירות , והדרך בה הוא תופס ומרגיש את פעילותו העצמית ואת העולם היא מרכיב חשוב , אפילו קריטי , ביכולתו להיות חופשי.
שטיינר רואה בפעילותה ההכרתית המדמה והאינטואיטיבית של האדם ביטוי להיותו אינדיוידואל המתפתח לקראת חירות. במידה שבה נשען אדם על דימוייו ועל האינטואיציות שלו , ופועל מתוך אהבתו לרעיונות הבאים מתוכם , הוא הינו אדם חופשי. עולם רעיונות זה אינו רק כלי שרת למימוש הרצונות הנובעים מצרכי החיים הטבעיים ,אלא זהו צורך של האגו ,כתודעה השואפת להכרה , ומשתמשת בחשיבה כדי ליצור תמונה מאחדת הכוללת את עצמה ואת העולם כשני חלקים של השלם הנחווה.
ובראיה חברתית , הדרך בה חברה מתייחסת לשאלת הרוחיות שבחשיבה , המתבטאת כאינטואיציה של הפרט החושב ,משפיעה על המשמעות שהיא מייחסת לנושאים כמו חירות מחשבתית, חופש ביטוי ושאלות מוסר.
המסקנה המתבקשת מדיוננו עד כה , היא שקשה לייחס לאדם חירות אמיתית , מבלי שנניח את קיומו של גרעין רוחי בעצם הוויתו , שנגישה ברובד מסויים עבור כל אדם , כאשר הוא מתבונן בליבת פעילותו האינטימית ווהיחודית ביותר - החשיבה. כאשר שטיינר אומר , שאדם בוחר רעיונות מסויימים מתוך סך רעיונותיו , כדי לעשותם בסיס לפעילותו המוסרית , אין דרך לראות בחירה זו כדבר הנובע מחוקיות , פנימית או חיצונית , ובכל זאת כפעילות חופשית. איננו יכולים לראות תהליך זה כתלוי תנאים, גנים או חינוך, ובכל זאת לייחס איזושהי חירות לאדם. אפילו אם נאמר שראיית עולמו של אדם נובעת מאופיו, ראינו שאיננו יכולים לומר שהחשיבה של אדם הינה פועל יוצא של אופיו, מערך נפשו ורוחו הייחודי, ככלל וללא יוצא מן הכלל. ללא גרעין רוחי , האגו האנושי היצירתי, האינדיוידואלי, נהיה בהכרח לרוח רפאים, שמתוחזק בכוחו של אשרור סביבתי מתמיד, מוסכמה תרבותית , כמו בסיפור "בגדי המלך החדשים". היכולת לראות בהתפתחות התודעתית הכרתית של האנושות, שהיא בה בעת התפתחות מוסרית , חוק טבע עילאי , חדש , שהאדם הוא יוצרו, תוך כדי תהליך התפתחותו , אינה אפשרית ללא הכרה באינטואיציה שבחשיבה.
על אף החילון התרבותי והאקדמאי שעברה הציויליזציה המערבית, תוך אימוץ המתודות , אופני החשיבה וראיית העולם המדעית, שמתקשה להודות בגרעין רוחי לאדם , רבים מהמאפיינים של החברות המערביות המתקדמות הינם כאלה שתומכים ומאפשרים חיפוש עצמי וצעידה בנתיב החיים תוך מימוש עצמי ובחירה , ואלו נתפסים בצדק כביטויים הנעלים והברורים ביותר של אינדיווידואליות.
שאלת מהותו של האינדויודואל הינה השאלה העיקרית שעומדת למבחן במסגרת ההתפתחות החברתית מדינית בעולם המערבי המודרני, ובמידה רבה באנושות כולה.
בנוסף לכך , אנו יכולים לומר שהרעיון של אבולוציה, בין עם זה במובן הדארווינסטי רדוקציוניסטי , או במובן ההוליסטי נוסח שטיינר , הינו מושג תקף ומקובל על הכל לתיאור ההתפתחות האנושית. לכן , במובן הרחב ביותר , נוכל לתאר אבולציה כתיאוריה שפשוט מצביעה על כך שבני אדם משתנים , בתהליך דינאמי שכולל גם את הטבע , ואת כדור הארץ כולו.
אנו יכולים על כן להניח, שציויליזציה שמקדשת אינידיוידואליזם , תשאף להוות מסגרת שמאפשרת ותומכת בהתפתחותו של האינדיוידואל, כלומר , בתהליך באמצעותו עובר האדם "אינדיוידואציה" - נעשה יותר אינדיוידואל. כך גם המדינות המרכיבות ציויליזציה שכזו - מעבר לתפקידיהן המסורתיים להבטיח את בטחונם וחירותם של האזרחים , עליהן להוות מעטפת , או מסגרת , שמקדמת אינדיוידואציה.
השאלות הללו : מהו האינדויוידואל , ומהי המסגרת המקדמת תהליך של אינדיוידואציה , נישזרות כחוט השני במרקם החברתי , תרבותי ופוליטי של החברות המערביות בעשרות השנים האחרונות . שאלות אלו מתגבשות כעת לכדי מחלוקות עזות , שמוצאות את ביטויין המעשי והפולמוסי בספירות הפוליטיות , כמאבק איתנים בין שתי תפיסות העולם שתיארנו עד כה. טענה זו דורשת אישוש , ובכך נעסוק בפרק הבא.
