אני מעונין לדבר איתכם היום על כמה היבטים של המצב האנושי בעת הזו, כפי שאני חווה את השתקפותו בתחומי האמנות החזותית. די במהרה תוכלו להבחין שהמושגים שבהם אני משתמש כדי לתאר ולהבין את המציאות ,מציבים אותי מנגד, אפשר להגיד, לטרמינולוגיה והשיח השגור בעולם האמנות המודרני. אנחנו חיים בתקופה , שפעילות ההכרה והתודעה שלנו שולטת במידה רבה בדרך שבה אנו חווים את המציאות, ופועלים בתוכה. כל אחד מאיתנו מוצא את מקורות ההשראה שלו כדי לעצב את תמונת עולמו . או כך לפחות זה צריך להיות. אפשר היה לצפות , שעובדה זו תשתקף , ואפילו יתחזקו ביטויה, דרך עבודות האמנות, הרעיונות וההשראה של חברי סצנת האמנות, אך נראה שלא כך הדבר.
בעיני, נראה כאילו ראיית עולם אחת ומיוחדת השתלטה על המערכת הגלובלית של סצנת האמנות,על שלוחותיה האקדמאיות, האוצרים, הכותבים והמבקרים, תוכניות האירוח (residencies) ,המדיה והמוסדות הממשלתייים . כיוון שאני רואה בעצמי אמן מודרני, אני מוקיר ומעריך את ההזדמנות לחלוק אתכם שבריר מעולם המושגים והרעיונות שלי, ולהציג לפניכם גישה אמנותית אחרת מזו שמטופחת על ידי רוח הזמן, ולעשות זאת דווקא במקום בו יותר מכל מצופה מאמן לפעול לפי ה"פרוטוקול" - כאשר הוא מוזמן ליצור אמנות בארץ זרה.
את פסל האות אלף התחלתי בתוכנית אירוח אמנים (residency) בארמניה ב-2015, וכתבתי את מה שלפניכם , פחות או יותר , לקראת הרצאה שנתתי שם.
מימין: התחלה : זרדים וחימר, גודל 10 ס"מ
פסל האות "א"
הפסל הוא פרשנות פיסולית לאות העברית הראשונה, וכפי שאתם רואים, מילים חשובות רבות בעברית מתחילות באלף. העניין שלי באות כסמל התחיל כששמתי לב פתאום לכך שהיחסים בין הקווים שמהם מורכבת האלף הינו יחס של חתך הזהב. ניתן לראות בדיוק איך זה מתבטא באיור שלמטה, שבו לצד ה"אלף" רואים פנטגרמה - "חותמת שלמה", שהיא הצורה הגיאומטרית שמפיקה את חתך הזהב הכי בקלות. חתך הזהב , הנקרא גם - "הפרופורציה האלוהית", הינו חוק קוסמי שמוצא ביטוי מתמטי באמצעות גיאומטריה מקודשת, כיחס שקיים כאשר חותכים קו אחד לשני מקטעים, כך שהקו בשלמותו חלקי החלק הגדול, שווה לחלק הגדול חלקי החלק הקטן. זה חוק טהור של פרופורציה, חוק בונה ומעצב בטבע וביקום, שמתבטא באינספור צורות חומריות ובאופנים שונים שבהן חומר מתארגן באופן טבעי .
התחלה בגודל מלא: חומר על שלד עץ
בנוסף לחתך הזהב, הבחנתי בכך שלאות "א" יש מחוה (gesture) , היא אקספרסיבית במיוחד, מה שבעיני אפשר לראות די בבירור כתכונה יחודית של ה-"א". והדבר השלישי , הקשור לשני , הוא שבתוך המחוה הזו יש איזון , האלף מאוזנת. כך ש"פרופורציה אלוהית" , מחוה ואיזון הן שלושת התכונות שראיתי כשהתבוננתי באות-"א".
ישנו פסל שמראה מחוה דומה , אך באופן יותר אנושי ופיגורטיבי - זהו פסל "נציג האנושות" (1925) של הפסלת האנגליה אדית מריון (Edith Marion) ורודולף שטיינר, הפילוסוף והאוקולטיסט האוסטרי. מה מחוה נציג האנושות בידיו ? שטיינר תיאר בהרצאותיו ובכתביו את קיומם של שתי ישויות רוחיות שמשפיעות על כל בן אדם משני כיוונים מנוגדים. הדמות יוצרת איזון בעצמה בכך שהיא מגבילה את הישויות הללו, כל אחד לתחום שלו ,ולא מאפשרת להם להשתלט על התחום השייך לפעילותה, שכן אם כך יקרה , תיפגם יכולתה לפעול מתוך חירות ולפתח את כישוריה האנושיים באמת.
פסל "נציג האנושות" , עץ, גובה כולל 9.5 מטר , תמונות נוספות מתהליך העבודה על הפסל כאן.
שטיינר ציין שעבורו, הפסל הינו דמותו של ישוע עמנואל. ישנם שתי דמויות של כל אחת מהישויות , לוציפר ואהרימן, אחת המבטאת אותן בתוך הסדר הקוסמי הכללי, והשניה מבטאת את יחסן לספירת האדם. הסבר מפורט על הפסל והדרך בה רעיונות אנתרופוסופיים מתבטאים בו ניתן למצוא בספר הזה.
למטה: ריקוד ארמני מסורתי
באתי לשתף אתכם בדברים שאני מאמין בהם, רק במידה שזה רלוונטי לדרך שבה אני חווה את המציאות, ומכיוון שאני מאמין שבזמננו כל אדם יכול לחוות אותם בחייו שלו. לצורך מטרה זו , אצטרך לתמצת בקצרה את מהותם ודרך השפעתם על האדם של שתי הישויות שמתוארות בפסל "נציג האנושות".
לפיכך , נסתכל על ה- "א" כאילו היתה אדם . ה"זרוע" הימנית עובדת עם חומר , עם העולם הפיזי (שמאל בתמונות). ב-"א" אפשר לראות משמעות כפולה ליד הימנית. ראשית , נוכל בקלות לראות , היא מחזיקה את ה-"א" עומדת. זה מראה לנו את ההישענות שלנו על העולם הפיזי דרך טבענו הפיזי , ושעלינו לפתח את היכולת והכישורים להכיר ולספק את הצרכים הפיזיים הנחוצים לנו , לפחות במידה מסוימת , על מנת שנוכל לנהל חיים פוריים. יש לנו הצדקה מלאה לחקר מעמיק ונרחב של העולם הפיזי, באמצעות המדעים השונים. אף על פי כן , הכוח הרוחי שאל תחומה נכנסת יד זו , שואף לכפוף את כל ישותנו לשירות מחשבות חומרניות. ראיית עולם מכניסטית , נטולת נפש , של העולם והאדם, הנשענת על טבע החייתי, ראיית האדם כאביזר, מוציא לפועל של תהליכי מוחו, אלה חלק מהתחושות שהימנעות מעימות עם השפעותיה של ישות זו גורמים אצל האדם.
בתנועת המטוטלת של היסטורית העולם , כוחה של ישות זו הוא השולט בתקופתנו. רודולף שטיינר מכנה ישות זו בשם אהרימן.
למעלה : מתחיל לקבל צורה
משמאל: תבנית פיברגלאס לצורך יציקת הפסל מחדש בגבס והמשך עבודה
משמאל למטה : ה-"א" החדשה מגבס,
כפי שאפשר לראות , הזרוע הימנית של האלף (שמאל בתמונות), אכולה כולה מבפנים עקב ההשפעה האהרימנית , הכוח הרוחי שמאחורי החומרנות. נמצא היבט אחר של התפוררות זו אם נתבונן ב-"א" כמייצגת את המילה אמנות. אז התפוררות הזרוע הימנית מסמלת את ההתדרדרות ביכולת האדם המודרני לחוות את החושי כמשהו שהוא יותר מיצוג בעלמא, כמשהו שדרך מראיתו יכול להוביל אותנו להכיר גם את מהותו. שקיעה זו נתמכת על ידי אחת מהשיטות הפילוסופיות המשפיעות ביותר בתקופתנו - קנטיאניזם. לפי קאנט , מה שאנו חשים ורואים מלמד אותנו אך ורק על הדרך בה אנו עצמנו בנויים, ולכן המשמעות של גירויים חיצוניים הוא בסופו של דבר סובייקטיבי. שלא כמו על המדעים, בתחום האמנות החזותית יש לפילוסופיה כזו ולענפי המחשבה שהסתעפו ממנה , השפעה הרסנית.
הדרך המנוגדת להתייחס לתפישות החושים היא כזו שמוצאת קשר מהותי בין צורה לתוכן, שטינר קורא לחשיבה כזו חשיבה אינטואיטיבית.(ראה חיים,צורה וכאוס)
הזרוע השניה אוחזת במשהו שמנסה לשאוב אותנו מעלה, רוצה לנתק אותנו לחלוטין
מהאדמה, מרחפים בבועת תחושותינו,רגשותינו ,רעיונותינו והאגו שלנו. הישות שתחת תחום השפעתה נכנס האדם דרך זרוע זו עלולה לגרום לאדם להסתחרר במערבולת של חשיבות עצמית, אהבה עצמית וסגידה עצמית. באמנות היא מתבטאת באותן הדברים, ובנוסף , באמנות המודרנית, בטיפוח בועתיות מושגית, היוצרת עולם מקביל שבמרכזו הפרסונה, כבואת המראה השקרית של האגו. הישות שכך מנסה להשפיע על האדם קרויה על ידי שטיינר בשם לוציפר, ולה היסטוריה ארוכה של השפעה על האדם. בין היתר היא זו המתוארת בסיפור בראשית בדמות הנחש, ההשפעה האהרימנית על האדם מגיע מאוחר יותר, ולכן גם נמצאת היום השיאה , בעוד ההשפעה הלוציפרית בנסיגה.
כל אחד מאתנו יכול לזהות , עם מידה מסויימת של כנות והכרה עצמית, את השפעותיהן של שתי הישויות האלה . הגוף הפיזי של האדם מחולק, לפי שטיינר , באמצעו, כך שהאיברים מימין ומשמאל לאותו קו אמצעי בלתי נראה, מצויים תחת השפעתם של אחד משני הכוחות הללו, הלוציפרי והאהרימני (גם להבדלה בין "מוח ימין" ל"מוח שמאל" חלק באותה השפעה). אפשר לדמיין את אותו קו אמצעי בלתי נראה כמקום מושבו של האגו, ה"אמצע המאזן" , שנעשה חזק וחכם ככל שעובר הזמן והוא לומד להתמודד עם הדרך בה משפיעים עליו שתי הכוחות האלו.
באות "א" , מסמל את אותו אמצע הקו האלכסוני, שבו ניסיתי לבטא את נצחיותו, ואת מעברו בין שתי עולמות שונים ומשלימים, חיים ומוות, העולם החומרי ועולם הרוח.
פסל ה-"א" מאפשר לחוות גם את תמונת המראה של האות, שמתברר בעיני כאפילו יותר אקספרסיבי ו"אנושי" מהחזית. שתי הצדדים מעוררים תחושה של תמונה אידיאלית ותמונת המציאות, כאשר תמונת המציאות (ההווה) טומנת בחובה את המאבק, את חוסר המושלמות. יש תחושה של מתח, נחישות של עצמות ושרירים, בתמונת המראה של ה-"א". מתקבלת תחושה של פעולת טיפוס, של נסיון להעפיל על פסגה שמשעולה הוא מדרון חלקלק , כשבפסגת ההר יוכל ה-"א", האדם, להשקיף על כל מה שפעם היה מסביבו ובתוכו. ה-"א" מסמלת את האידיאל שאליו עלינו לשאוף , כפי שמסמל זאת פסל "נצג האנושות של שטיינר". זהו בעיני מיצוי גיאומטרי סימבולי של מה שמתבטא בצורה יותר מפורטת בפסל "נציג האנושות".
למעלה: גרסא שניה , גבס צבוע, ארמניה
מימין: גרסא שלישית , פוליאוריטן ופיברגלאס ,דגם ראשון של בסיס, ישראל
כדי להיות מסוגל לצעוד במעלה ההר, צריך האני האנושי להיות יצירתי ומודע לעצמו, להכיר ולחוות את פעולתם המגוונת של שתי הכוחות האלו בחייו הפנימיים, ובעולם החיצון כתופעות חברתיות ,טכנולוגיות ורעיוניות. זה דורש יושרה עצמית פנימית, ופיתוח של הכרה צלולה בכל תחומי החיים, כולל לגבי ספירת האמנות המודרנית.
זו , כמו תחומי עיסוק אחרים בעולם המודרני, דורשת מאתנו, כשאנו נכנסים בשעריה, ואפילו לפני כן באמצעים של חינוך, לאמץ ראיית עולם, או לפחות להיכנע לראיית העולם שממנו נולדה ובזכותו מתקיימת - ראייה עולם דואליסטית, שמדגישה את הטבע הקוטבי של האדם, באמצעות חלוקה דיכוטומית למושגים וחומר, כלומר , הדרך בה תנאים חומריים יוצרים את אישיותנו, ובונים את עולם המושגים שלנו. זה בה על חשבון היכולת שלנו לחירות מחשבתית , התפתחותית ובהכרח גם יצירתית.
דרך אחרת לתאר זאת היא לומר שהראש שלנו השתלט על הלב, על הגפיים,
על כל הגוף. כפי שאנשים בימינו מתיחסים לפעמים לעצמם כאביזר , מוציא לפועל של פעילות מוחם. אמנים בימינו נדרשים להיות האביזר של "מוח" עולם האמנות. כאשר מישהו מאמץ את התפיסה שרגשותיו, משאלותיו, מחשבותיו, הם תוצר לוואי של פעילות מוחו, הוא נעשה מנוכר רעיונית מהמהות האמיתית של עצמיותו, וחוסם עבור עצמו, למעשה, את היכולת ללכת על אותו חבל מתוח של קו האינדיוידואל, שרק מתוכו יכולים להיאסף פעילויות הקטבים ולהצרף בכור האלכימיה האישית, ולשמש בסיס לעשייה האמנותית.
אותו דבר קורה בסצינה האמנותית באופן כללי. יש מחסום רעיוני בין אמנים, שמחפשים דרכים חדשות לחוויה אינטואיטיבית של המציאות ,ויצירה על בסיס חוויות ומושגים התומכים בחוויה שכזו, לבין ה"ראש" של עולם האמנות , שלא יכול למצוא ערך באמנות שאינה מתכתבת עם עולם המושגים שבנה לעצמו , אותה בועה עשויה קורי עכביש מושגיים שבתוכה הוא שוכן.
למעשה , למתבונן מבחוץ נראה שהדרך הבטוחה להיקלט בתוך עולם האמנות הינה לוותר על החירות לבטא דרך העבודה האמנותית עולם רעיונות ומושגים שונה. כפי שבגילדות של ימים עברו רכש המתלמד מיומנויות הקשורות לתחומי עיסוקו, בגילדת האמנות המודרנית (יש עוד כמה "גילדות" כאלה סביבנו שקורה בהן דבר דומה), רוכש המתלמד את הדעות , הרעיונות וראיית העולם הנובעת מאותה בועה שתחום עיסוקו יצר ,באופן מלאכותי ושגוי, סביב עצמו.
כהמשך לקו מחשבה זה, אציג כעת דרך נוספת להתבונן על ה-"א", כשילוב של שני הדימויים שבהם השתמשתנו עד עתה - אדם ואמנות , כלומר ה-"א" כמטאפורה לאמן מודרני.
מה יכול לבוא לעזרתו במאבק לאזן את שתי הכוחות הפועלים עליו משני הקטבים המנוגדים של ישותו, ששואפים לכרסם את רעיונותיו ,האינטואיציות שלו והערצתו ליפה ולאמיתי , ולהפוך אותו למכשיר ותו לא, של מכונה קונצפטואלית פוסט מודרניסטית?
"וַיָּקֶם אֶת הָעַמֻּדִים לְאֻלָם הַהֵיכָל, וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַיְמָנִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יָכִין וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בֹּעַז".ספר מלכים א', פרק ז', פסוק כ"א
שני עקרונות מאפשרים את העולם, שאותם אפשר לדמיין גם כשני עמודים : אלו העמודים של בועז ויכין, הנקראים גם העמודים של המלך שלמה, כיוון שיצקו אותם כחלק מבית המקדש הראשון, שם הם הועמדו כחלק סימלי של הבניין , משני צידיו של שער הכניסה. לעמודים משמעות סימבולית שבאה לידי ביטוי גם במסורת ה"בונים החופשיים".
התמונה שלמעלה נעשתה על פי רישומים של רודולף שטיינר, פרשנות לשבעת החותמות מספר ההתגלות בברית החדשה. על ציורי החותמות אמר שטיינר שהם מתארים "אמיתות רוחיות ספציפיות, חכמה עתיקה שמתחדשת כל הזמן".
העמוד השמאלי, היוצא מבין גלי הים, מייצג את החכמה. כמו ריתמוס גלי הים, החכמה את כל ממלכות העולם ומאפשרת אותן, פועמת במתווים ומחזורים רבים מספור. המקצב הוא שפת החכמה בעולם. העמוד השני, הניצב על אדמה מוצקה, מסמל את העוצמה, הכוח. כוח הוא ביטוי של הרצון, שגם הוא מאפשר את העולם,ויש לו את ביטוייו שלו בספירה האנושית.
אתאר שני דרכים לפרש את פעילותם של שתי העקרונות שמסמלים העמודים בתחום האנושי:
אפשר לראות את הביטוי העיקרי של עוצמה, או כוח, כעקרון מגביל ,שלוחץ את האדם ומנסה לנשלו מזכויותיו. ישנם מנגנונים רבי עוצמה, שיש לראותם כאחראיים לרבות מהמגרעות שחווה היחיד בחייו. משימתה של האמנות, בכליה היחודיים, להתעמת ולחשוף מבני כוח אלו, להציג את פרשנותה, ובכך,לתרום למאמץ האדם להשתחרר מאחיזתם של אלו על ישותו ושלילתם את חירותו. שאלות הנוגעות להכרת המהות הפנימית של האדם אינם חלק משיח זה.כוחו של היחיד נחווה רק דרך התנגדותו לעוצמתה של החברה, והעוצמה הגדולה יותר, הממסדית. חכמה נחווית כפקחות, שבאמצעותה אותם כוחות המדכאים את האדם נחשפים ומנגנוניהם מובנים. בואו נראה כיצד מתוך ראייה כזו יכול אמן מודרני לגשת לעבודתו:
הוא חווה כוח כביטויים של מנגנוני שליטה, שמתנים את אופני התנהגותו וחשיבתו , במגוון דרכים. הוא מקדיש את עצמו למיפוי והבנה של מנגנונים אלו, במטרה להבין באמצעותם את עצמו. כדי לעשות זאת הוא משתמש בעקרון המתבטא בעמוד השני , חכמה. הוא מקבל את התרשמותו על הטבע האנושי ממה שתואם את אותה ראייה כוללת, ולכן פונה לפרשנות המדעית לצורך הבנת מהות האדם, וכדי להבין מתוך כך את הסיבות והדרכים בהם הם מצליחים לשלוט בו. בעשייתו , חושב אמן כזה שהוא תורם לקידום חירותו של האדם ושחרורו מעול.
דרך אחרת לפרש את העמודים יכולה להיקרא קורנת, משום שהיא מייחסת לאדם מרכז, אגו, שהוא רוחי ונצחי , ומכאן גם משמעות אחרת באשר לאינדיוידואליזם ,האני האנושי, ומה יכול להוות לו השראה ולהניע אותו לפעולה. כאן, האלמנט הנסתר , הרוחי, גם בתוך האדם פנימה, וגם בעולם שבחוץ, הוא חשוב ואפילו מכריע. העוצמה כאן היא תכונה פנימית, הנולדת וניזונה ממקורות רוחיים, ומתוך כוחותיה נולד החיפוש אחר החכמה, ונוצר האומץ והמאמץ הכנה לחדור דרך צעיף האשליה העצמית, והצעיף העוטף את תופעות העולם החיצון והחברה האנושית.
הפענוח שהחוכמה נדרשת לו הוא פענוח חידת האדם , ולא פיצוח מנגנון דיכוי ושליטה ,מתוך הבנה , שבאדם המכיר את עצמו ומהותו שלילת החירות האמיתית אינה אפשרית. אין נובע מכך שלילת האפשרות לדיכוי או שליטה מצד גורמים בחברה , אלא שימת הדגש לשינוי בתוכן , ולא בצורה.
גישה זו נסמכת ומכירה בכך שבני אדם יכולים להגיע לידיעת והבנת כל תחומי הפעילות וההוויה של ישותם, בין היתר באמצעות תפישות החושים. אלו לא רק יצוג , הם מעוררי הנפש , שמלמדים אותנו על העולם שמעבר לחושי. אין גבולות ליכולת ההכרה , ולכן לא צריך להיות גבול או תחום לאותו חיפוש , או לביטוי של אותו חיפוש , רעיוני, מושגי או אחר.
פסל ה-"א" הוא התשובה שלי לאותה ראית עולם הרואה בחוקי העולם הנצפה, בחומריו, באור באש , במים, רק יצוגים שמפנים להמשגה. דרך הפסל אני מנסה להראות שהחוקים האלה , היצוג הזה , אמנם מפנה לרעיונות ומושגים, אבל אלו בתורם נטועים ברוח שהיא ליבת האדם והפעילות האנושית. כך שנוצר חיבור עמוק בין התפיסה החושית וההמשגה הרעיונית, לבין האגו ,האינדויודואל בעל התודעה ההכרה העצמית והחירות.
מדוע בחרתי ליצור את פסל ה-"א", הקשור למורשתי האישית, דווקא בארמניה?
בחוויתי האישית, כל רעיון אירוח האמנים בין מדינות, יוזמה מבורכת לכל הדעות , מנוצלת ברמה הכלל עולמית, באמצעות משרדי תרבות של מדינות , אוצרים , מוסדות חינוך וכל היתר, כדי לקדם תפיסת עולם שהיא שגויה בעיני , ובאמצעות טיפוחה , העשייה האמנותית סובלת , ורמתה ירודה. מצופה ממני להגיע לכאן, לחוות את ה"מצב" המקומי, ובעזרת יכולות הביקורת המפותחים שלי , כאמן, או כמו שזה מכונה בימינו ביהירות - בעזרת "חשיבתי הבקורתית" , ליצור אמנות שתשקף את תובנותי, ואולי אף תצליח "להתכתב" עם תובנותיהם של אותם אינטלקטואלים מיובשים של תיאוריות האמנות, ובכך תסופק ליטרת הבשר שלי, או ליתר דיוק המלל. כך יוכלו לקטלג את עבודתי, ולהפכה לקור נוסף ברשת קורי העכביש המושגי שעליו שוקד עולם האמנות באמצעות פועליו, בעיקר כדי להצדיק את קיומו. חילופי תרבות מהסוג הזה הם בעיני ההופכי לכל ביטוי אינדיוידואלי. תקשורת רגילה המתרחשת מאליה בין אדם נורמאלי המגיע למקום חדש ומתקבל בברכה ובסקרנות טבעית , די בהם כדי להעשיר את שני הצדדים בתובנות ורגשות , שאין שום צורך או תועלת להעבירן איזשהוא מיצוי אמנותי מלאכותי ומופרך. אך מה בעצם עומד מאחורי גישה זו שאותה מקדמים בתוכניות אירוח כאלה?
היא מתבססת על ההנחה, שהאדם הוא שילוב של תורשה וסביבתו החברתית, תרבותית ופוליטית, ותו לא. לכן, בכך שאחשף לנראטיבים נוספים, אעשה עשיר יותר, אוניברסלי יותר כאדם. אני מאמין שהדברים הלו הם רק המעטפות של גרעין רוחי, ליבת עצמיות חופשית ,אינדיוידואלית,יצירתית, שממנה ניצתת כל עשיה אמנותית אמיתית. כאשר קיומה של ליבה זו מוכחש, הגיוני לחלוטין להאמין שהיחשפותי לתנאי מחיה ותרבות אחרים יעשו אותי אוניברסלי יותר, ובכך תקודם האנושות כולה. אני לא מאמין בבני אדם אוניברסליים, וגם לא במוסר אוניברסלי או בחוקי אנוש אוניברסליים.
אני מכיר , ומאמין, בבני אדם אינדיוידואלים, וככל שעצמיותם חודרת יותר מבעד למעטפות ההתניה שלהם, כך גדל הפוטנציאל ליכולתם לעורר השראה בבני אדם אחרים. תקשורת באמצעות אמנות המתייחסת לאותן מעטפות מותנות הינה מלאכותית ומזויפת. אנו נתקעים דרכה בעבר ובקליפה המתה של הדברים, כשאנו משתמשים במילים גבוהות כמו "מסורת" , "מורשת תרבותית", "נראטיבים". והדבר העיקרי , היא נעדרת את ניצוץ האינדיוידואל הנמצא בהווה.
חוכמתה של הגיאומטריה המקודשת תוכל לתת ביטוי חזותי למה שאני מנסה לומר, באמצעות הסמל הידוע כ"וסיקה פיסקיס" (מלטינית: Vesica Piscis).
ציור של וסיקה פיסקיס , Charles gilchrist ,מומלץ לבקר באתר העבודות שלו
מהו עבורי הבסיס לתקשורת נושאת משמעות ופירות בין אנשים?
השמש מייצגת את האגו הקארמתי, הליבה הרוחית של קיום האדם האינדיוידואל, שיש לכל אחד ואחת מאתנו. הוא יורד לקיום ארצי, נושא עימו את מטענו הקארמתי ומשימותיו (פרי החלטותיו בעולם הרוח), שהם תוצאות חייו הקודמים הרבים על פני האדמה. לפני ירידתו, הוא מתאים את עצמו לזרם תורשה השייך לגזע מסויים, לעם מסויים, ובונה, תחילה רוחית, את גופו בהתאם לזרם זה. המעגל השני הוא הירח, שמייצג כל מה ששייך לקו דם ספציפי, לגנים , לתרבות שאותם אימצה הנפש טרם ירידתה, ושממנו מורכבת זהותה ונסיבות חייה הארציים.
התחום שבו שתי המעגלים חודרים זה את זה, מסמל את מה שעשה האינדיוידואל במציאות מהחיים שאותם יעד לעצמו מעולם הרוח, טרם ירידתו. כלומר , הדרך שבה האני הנצחי של האדם מתגשם ופועל, מפלס את דרכו, בתוך גבולות ההתניות הארציות, כפי שאלו משתקפים בביוגרפיה שלו. מה שנמצא מחוץ ל"שקד" (כך נקראת הצורה הנוצרת בין שני העיגולים), מצד מעגל השמש, הוא תחום הרוח, ולשם נמתחים כל אותם חוטים בלתי נראים הקושרים אותו עם האני הגבוה שלו ,נשמות הקשורות אליו בעולם הרוח, ואף עם הישויות הרוחיות שאליהן קשור העם שאליו נולד.
מה ששייך למעגל הירח שאינו בתחום המשותף למעגל השמש, הוא כל מה שמת , כל מה ששייך לעבר, שפעם ביטא ובנה את המין , הגזע והעם, ונכתב בהיסטוריה, וביום יום מתבטא במנהגים ומסורות. עבר זה יכול להתחיות רק דרך האגו, כאשר הוא מואר על ידי האני. במילים אחרות, כאשר הוא נחווה ומהווה השראה מהצד הרוחי שבו. כך הוא הופך בסיס לדמיון מוסרי. באיור , צד השמש הנראה לאין הוא זה שמחוף לשקד , וזה תיאור נכון, כיוון שההשפעות הפועלות רוחית על חייו של האדם שרירות וקיימות, הן אמיתיות, בעוד שלגבי החיים עצמם, השקד, אין לדעת מה יעשה האדם אם חייו , הדבר תלוי במידה רבה בו עצמו.
אך לגבי הירח, האיור חוטא לאמת, שכן הצד הנראה של הירח הם תנאי הקיום שאליהם נכנס האדם - השקד עצמו: תורשה , עם, הורים, מצב חברתי , אפלו קווי אופי מסוימים משותפים עם בני עמו, אך מחוץ לשקד בספירת הירח יש חושך, זהו העבר המת, העובדות המתות, - זהו הצד האפל של הירח.
זהו השיח שאליו שואפים, ואותו מקיימים, במסגרת חילופי התרבות האמנותיים הממסדיים האלה - שיח בו מנסה כל צד להכיר ולהתחבר לצד החשוך בירח של האחר.
פסל ה-"א" יכול לשמש דוגמא למה שאני מנסה לומר. זוהי הפעם הראשונה שבה היצירה האמנותית שלי השתלבה עם המורשת של העם שאליו אני שייך.
אך כשאני מהרהר בתהליך שהביא אותי לכך, אני רואה שהיו אלה עיניינים רעיוניים ואסטתיים אחרים, אוניברסליים, שהביאו אותי לראות את מה שראיתי לראשונה באות "א". כנראה שבגלל שכל חיי נחשפתי לאותיות העבריות, יכולתי למצוא את הקשרים שמצאתי ביו האות הזו לרעיונות אחרים. הנסיון לפעילות יצירתית אמיתי דרך התוודעות חטופה , שטחית,למעטפות הקיום של אדם אחר, ולמה שמהווה הצד החשוך , המת , של התורשה אליה נולד , היא תוצאה של חוסר הבנת טבעו האמיתי של האדם, וחוסר הרצון להכיר בכך שעצמותו היא רוחית במהותה.
אותו אני יצירתי מהדהד דרך מעטפותיו שלו, הלאומיות , התרבותיות וכן הלאה.
הוסיקה פיסקיס , שאותם מקרינים עמודי האור על התקרה מעליהם , הוא סמל גיאומטרי שנוצר משני מעגלים שווים בגודלם , שההיקף של הראשון עובר דרך המרכז של השני , ולהיפך. זהו סמל לעקרון השלישי שמאפשר את העולם , עקרון שנובע מתוך עצמו , אינו דורש משאבים או כשרונות מותנים , ובעזרתו מכיר היחיד באמת את האחר , את גרעינו הפנימי ביותר , ומתוך כך לומד להעריך ולאהוב גם את המעטפות שבתוכן האחר שוכן. זוהי האהבה.
בעיני ,האהבה לאחר שאינה מזהה את צלם האלוהים שבו , אינה יכולה אף לראות את החופשי , היצירתי והלא מותנה שבו. ולכן , החלק השני בפסוק חשוב לא פחות ,ואולי אף יותר , מהחלק הראשון.
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, יְהוָה.“