חיים, צורה וכאוס
"חשיבה שאינה מפרידה בין תוכן לצורה , תמיד נקראה חשיבה אינטואיטיבית " רודולף שטיינר
יהיה זה סביר להניח , שעד לפני כמה מאות שנים , היתה לאדם תחושת שייכות חזקה יותר לטבע - סביבת מחייתו. הוא קלט את רשמי החושים , וידע באינטואיציה על טבעם של דברים רבים. האדם המודרני איבד את הכושר הזה בדרך בו המשיך להתפתח, והחליף בהדרגה את תחושת השייכות בתחושת ניכור, כדי שיוכל לפתח את האינטלקט שלו ואת תודעתו העצמית. כיום, כאשר משימות אלו הושלמו במידה מספקת, עלינו לשאוף לחדש את כושרותינו האינטואיטיביים . לשם כך אנו יכולים להיעזר באין ספור דרכים מודרניות, המאפשרות להתבונן ולהבין את תופעות הטבע , ואת עצמנו מחדש.
רשמי חושים, בעיקר וויזואליים,שבעבר זרמו אלינו ישירות מהעולם הטבעי, זמינים ונתונים לנו כעת במנעד רחב יותר, כולל באמצעות מתווכים - מכשירים שונים המציגים לנו תופעות לאחר שעברו עיבוד טכנולוגי ופורשו באופן חזותי. ממצאים מדעיים הנסמכים על תיוווכים כאלו מגלים לנו דברים חדשים על האופן בו אנו בנויים, ואלו יכולים לעורר בנו הרהורים על כל מה שלמדנו וחשבנו שאנו מבינים כבר, למשל על איברי גופנו.
לדוגמא: בכל השפות ישנם ממרות ופתגמים הקשורים לאיבר הלב , כגון, "היא שברה את ליבי", או "ליבי אמר לי ללכת בדרך זו". המדע הקונבנציונאלי רואה בלב משאבה, אמנם כזו שמעוררת הערצה מבחינת הדרך בה היא בנויה ,אך בכל זאת משאבה ותו לא. אם כך אכן הדבר, על מה מבוססת הדרך בה מתייחס הפולקלור ללב?
בכך שמאירים את תוצאות תורת הכאוס בחקר הלב האנושי, עם ממצאי מדע הרוח, נוכל אולי להבין יותר את הטענה ,שהדרך בה דברים בנויים ומתפקדים אומרת לנו הרבה על האלמנט הנסתר, שאותו הם משרתים בפעולתם.
הם יכולים לעורר בנו הבנה חדשה לעומק ולחכמה שמכילות אמירות שקיבלנו בירושה מזמנים קדומים, ואולי אפילו להכיר בכך , שאם כל התחכום והפקחות של המדע , זהו תפקידו של האדם האנדיוידואל לרקוח מפירות המדע הבנה אנושית, הוליסטית, שתאפשר את המשך התפתחותו של האדם והעולם.
פירות מחקרים של תהליכי כאוס , מאמצע המאה הקודמת, מראים לנו עוד דרך להעשיר ולפתח הבנה אינטואיטיבית של העולם. במאמר שלפניכם ניגע בכמה ביטויים של כאוס בממלכות הטבע , וכיצד הכאוס מתקשר עם יצירתיות ברבדים שונים. חלק מהדברים עליהם ידובר יצריכו מנה גדושה של פתיחות מהקורא, שכן העיקר פה אינו שיתוף של מידע, אלא של דרך אחרת להסתכל על דברים.
בהמשך נראה כיצד הידע החדש, ההשראה החדשה מוטב לומר, שהביאה לעולם תורת הכאוס, נטמע בתוך הספירה הטכנולוגית . אחת מביטוייה של היטמעות זו הינו השימוש שטכנולוגיות מציאות מדומה עושות בה.
היצירתיות, כתהליך חיים, הנו ריקוד בין חיים וצורה . התופעות בממלכת המינרלים , כמו מערות נטיפים למשל, יכולות ללמדנו על יחסי הגומלין שבין כוחות פיזיים וכימיים, ועל מהות האלמנטים שהיו מעורבים ביצירתן,( במקרה של נטיפים אלו הם מים ,אבן גיר ופחמן דו חמצני). אך בהיותן נטולות חיים, הן לא נוצרו על-ידי החוקים של התהליך היצירתי כמבטא ישות חיה.
כתהליך יצירתי, החיים מתקיימים מהחיבור בין יסוד מפרה ליסוד מופרה, או יסוד זכרי ויסוד נקבי. זה נראה לנו מובן מאליו ,כשחושבים על מגוון ההתנהגויות היצירתיות שמתקשרות ישירות לחלוקה למינים . אצל בני אדם ובעלי חיים ניתן לראותם בין היתר במנהגי חיזור,ובממלכת הצומח, שבה הפרח , כנושא אחד היסודות או שתיהם , מסמל ביופיו את היצירתיות של הטבע.
האם יש איזו זיקה בין חיים\תוכן וצורה , ליסוד הנקבי והזכרי ?
"כל עוד יכלה הנפש לשלוט בחומר, יצרה את גופה לא כזכר ולא כנקבה, אלא העניקה לו תכונות שהכילו את שניהם בעת ובעונה אחת. שכן הנפש הינה זכר ונקבה כאחת והיא נושאת בחובה את טבעם של שני המינים. היסוד הגברי שבה קשור למה שמכונה רצון ואילו היסוד הנשי, למה שמכונה דמיון." (רודולף שטיינר,מן הרשימות האקשיות,עמוד 58)
היסוד הנשי , המכונה דמיון , קשור לצורה, שכן מנת הדימיון או חוסר הדמיון הוא המקשר בין כל הצורות כולן. היסוד הזכרי המכונה רצון , בביטויו המוכר לנו, הינו הרצון לחיות ולהישאר בחיים, והוא מתבטא באינסטינקט ההישרדות , שטבוע בנו ובכל ממלכות הטבע. את הביטוי המורפולוגי של היסוד הזכרי והנקבי , יש לחפש בכוח המעצב כשהוא מנותק מאלמנט נפשי,משום שבו מוחצנן מה שבישות בעלת נפש מופנם כאיכות נפשית. זהו הכוח המעצב שפועל ובונה את עולם הצומח. נתבונן במקטע הבסיסי והנפוץ ביותר שיוצר אותו כח מעצב – העלה.
הנימים שבעלה, שממשיכים מהגבעול ונפרשים ליצירת משטח העלה, הם המהות החיה בעלה, ומבטאים בצורתן הנפרשת את היסוד הזכרי. מה שבה לפגוש את אותה מהות מההיקף, לתחום את החי בצורה ומתכונת, מתבטא כצורה של העלה, בה מתבטא הכוח המעצב כיסוד הנשי.
במסה שכתב גטה(1) , ובו סיכם את מסקנות מחקרו על תהליך ההתפתחות בצמח, הוא מתייחס לעלה כאיבר הבסיסי, המשוטח, שממנו כוחות העיצוב של הטבע יוצרים את כל יתר הצורות שמפיק הצמח במהלך גדילתו. ביניהם עלי גביע,עלי כותרת, ואפילו עלי ואבקנים. גטה קושר את היסוד הזכרי והנקבי לשני תנועות או מחוות שמופיעות לסירוגין לאורך התפתחות הצמח - התפרשות והתכווצות. החל מההתכווצות בשלב הניצן, התפרשות בפרח,התכווצות שוב באיברי הרביה ,התרחבות בפרי והתכווצות אחרונה בזרע שבתוכו. בעיני, אלו הם הביטויים המרחביים של היסודות, שבעלה מתבטאים דרך השטוח , הדו מימדי. ההפריה הצמחית הינה שיאו הגשמי, התכליתי, של תהליך הפריה צורני סמוי שמתקיים בין שני היסודות בתוך צורת העלה, וביטויו המרחבי היא אותה מחווה מתחלפת של התכווצות והתפרשות החל משלב הניצן.באיברי הרבייה של הצמח, העקרון הקוטבי שעובד על הצורניות מהפריפריה, מתבטא בחומר ממנו עשויים האבקנים והעלי: העלי , איבר ברבייה הנקבי בצמח, הינו רך ומלא בנוזל, בעוד האבקנים, איבר הרבייה הזכרי בצמח, הינם החלק הקשה והמגובש ביותר בצמח. ראינו שאנו יכולים לזהות במרחב-זמן שתי סוגים של מחוות ארכיטפיות של שני המינים, אך רק בשלב הסופי לפני איחודם, באיבר המבטא אותם, שני המינים מבטאים את נטייתים בחומרי עצמו.
המפגש בין היסודות, הינו מה שדרכו מובאת הייחודיות של כל עלה , זהו קו המתאר הכאוטי של העלה, שהתבוננות מדוקדקת בו חושפת את השוני בינו לבין כל עלה אחר, שחולק איתו אותה צורה כללית. את הנטייה להיפרטות אינסופית, ניתן לראות בדימוי הפרקטלי של העץ, שבו כוחות הגדילה מתרבים ומסתעפים, כמו מבטאים רצון לחדור מבעד לגבול הצורניות שאותו הם ייפגשו כאלמנט התוחם, הנקבי.
סקירה של ההתפתחות האבולוציונית של מלכת הצומח תגלה לנו , שכפי שנשמות בני אדם אכלסו גוף שהיה זכר ונקבה גם יחד, כל עוד תנאי האדמה יכלו לאפשר זאת, גם לקבוצות הצמחים הקדומות, כמו שרכים, ישנם עלים פשוטים בתכלית, ואף ניתן לבטא אותם בקלות באופן מתמטי, באמצעות משוואות היזון חוזר , שפותחו כחלק מחקר תהליכי כאוס . אלו צורות פרקטליות , כלומר , מראות דמיון עצמי בקנה מידה שונים.
היסוד הזכרי והנקבי אינם באים לידי ביטוי ככאלה במשפחות צמחים אלו, לא כביטוי צורני ולא כאיברים בצמח. למעשה , צמחים שמבצעים רבייה מינית הינם השלב המורכב והמתקדם ביותר באבולוציה של הצומח.
כדי לראות מהו אותו מפגש כנטייה נפשית,נתבונן בכמה ביטויים שלו בבני אדם.
ארכיטיפ היסודות במשפחה וביצירה
כשמסתכלים על התפקיד המסורתי של נשים וגברים, אפשר לזהות את תפקיד שמירת הצורה כדאגה ל"מעטפת" - הבית, הכנת המזון, ניקוי הבגדים, בעוד תפקיד הגבר, כמביא התוכן או החיים, הוא לדאוג למשאבים, ולהזרים כל הזמן חיים ותוכן לתוך הצורה.
אבחנה כזו כראיית עולם אינה מתאימה כדי לפרש את את המורכבות של בני אדם כגברים ונשים, ויכולה להוביל לקיבעון נפשי ביסוד המוכר,המוחצן, בניגוד למטרת ההתפתחות שלנו, שהיא לחשוף, להכיר, ולהשתמש גם ביסוד הנשי שבנו כגברים וביסוד הגברי שבנו כנשים, שהוא היסוד שמתבטא יותר בפנימיות.*(ראה מאמרו של אוהד אזרחי, שפורסם ב"אדם עולם" ראש השנה 2012, ובמיוחד משנתו של דיוויד דיידה כפי שמוצגת במאמר). לאור זאת,הביטוי האמיתי של היסוד הדומיננטי בכל אחד מאתנו, שהוא היסוד של מיננו, עובר דרך הכרת משלימו, שגם כן קיים בנפשנו. התנאים החברתיים שמאפשרים אולי יותר מבעבר היכרות כזו , הם תנאים של שיוויון בין המינים.
במישור גבוה יותר, ביצירה אמנותית, היסודות הופכים לחלקים בפעילות היצירתית השלמה, כאשר האדם מנתב את התהליך ממקום שבו פחות בה לידי ביטוי הדומיננטיות של מינו.
"האלתור טוב מדי מכדי להשאירו ליד המקרה" פול סיימון
ביצירה האמנותית, ניתן לחוש את שילוב היסודות בצורה הטובה ביותר,ובעיקר במוסיקה, מהיותה לא מקובעת בחומר ומתקיימת תמיד בהווה. דומה שבג’אז, קיים הדגש הרב ביותר על אימפרוביזציה, כלומר על ההווה המתהווה.
בג’אז קיימת חטיבת הקצב, בד"כ תופים ובאס, ואלו נותנים את הצורה, את התבנית. בתוך צורה זו יכולים החיים והתוכן לזרום, כמנגינה, מאולתרת או מתוכננת, שנעה בתיאום, בתוך המסגרת הקצבית ומתייחסת אליה. בתווך בין החיים לצורה, תחום המגע ביניהם מתקיים כאלמנט שלישי, שאפשר לקרוא לו רגישות כאוטית. כאשר מאזינים למוסיקה שמבוססת על אימפרוביזציה, רוב הזמן יחידת הקצב מספקת קצב שבתוכו זורמים החיים של היצירה, אך קטעים אלו בהכרח מגיעים למיצויים הטבעי. אז, בקטעי המעבר, ניתן לחוש גם כמאזין, בכאוס שמצוי כפוטנציאל מעבר לרגע הנוכחי, את אינסוף האפשרויות שמתמצות לאחת מתוך הרגישות של הנגנים אחד לשני והיותם בהווה. בצמח, אותה רגישות כאוטית היא האיכות המשותפת שבאה לידי ביטוי בקו המיתאר היחודי של כל עלה , שהוא קו המגע בין היסוד הזכרי המתפרש ליסוד הנקבי התוחם. תהליך יצירה אמנותית, בכל האמנויות, , מורכב מצורה , הגבלה ,,אם חיצונית ואם כמסגרת חוקים , שלתוכה מוזרמים החיים והתוכן כפעילות ספונטנית אקטיבית של האמן. (*מה שתואר כאן כרגישות כאוטית בהקשר לתהליכי יצירה אצל בני אדם, קיים כתכונות אלמנטריות במים ובאוויר , ותואר כבר לפני יובל שנים על ידי תיאודור שוונק, בספר ששמו SENSITIVE CHAOS (תורגם לעברית על ידי ניר אליאב בכותרת "סודות תנועת המים" הוצאת המתרגם).
כאוס כשער להתהוות לפי מדע הרוח
בספרו "חקלאות ביו דינאמית", מתאר רודולף שטיינר את הכאוס כמצב חיוני למעגל החיים:
"כאשר מגיע מבנה מסויים לשיא מורכבותו, הוא עובר תהליך של התפוררות, שכתוצאה ממנו מתקבלת, היכן שהושגה דרגת המורכבות הגבוהה ביותר, ספירה זעירה של תהו מוחלט. הכל מתפרק, לכאורה, לאבק קוסמי." ( רודולף שטיינר, חקלאות ביו דינאמית , עמוד 55).
הכאוס בזרע הינו הביטוי של פתיחות מוחלטת באורגאני,, שמאפשרת ל"מחשבה הקוסמית" של הצמח הספציפי, הוא מין הצמח, להיכנס לקיום ארצי.
"תפקידו של צמח האב או צמח האם,בהיותו קשור לסיטואציה קוסמית מסויימת, הוא להביא את הזרע לזיקה נכונה לקוסמוס, כך שכתוצאה מפעולת הכוחות הקוסמיים יתפתח מזרעי שן הארי צמחי שן הארי, ולא צמחים אחרים"(שם).
אותו "אבק קוסמי" , שהוא מורכבות שהגיע לשיאה, עוד לא התגלה על ידי המדע. אך המורכבות שבעולם התופעות ומאפיניה, נעשו לאחד מתחומי המחקר הפוריים ביותר במדע.
חקר הכאוס במדע המודרני
מאמצע המאה העשרים ואילך, החלו במקביל חוקרים מתחומים שונים לגלות עניין מחודש בתחום שנזנח בקרן פינה של המדע – מערכות דינאמיות ולא לינאריות. תופעות שגרתיות, יומיומיות, הפכו למטרות ליגיטימיות של מחקר מדעי. מדע הכאוס חוקר מגוון רחב של תופעות, ממבנה פתותי השלג ועד לפעילות הלב, ממערבולות של חול במדבר ועד לתבניות בהתנהגותן של מניות בבורסה. המשותף למירב התופעות הללו היא היותן מערכות פתוחות- כלומר נתוונות להשפעות חיצוניות, ורגישות ביותר .
הנה כמה ציטוטים מפי מדענים המספרים מהו אותו מדע חדש ואיך הוא השפיע על דרכי חשיבתם ועל נתיב התקדמותו של המדע:
"הם סבורים שהם עוסקים בהפיכת מגמתו של המדע שדהר לקראת רדוקציוניזם, כלומר לקראת ניתוח מערכות המבוסס על רכיביהן..הם מאמינים שהם מחפשים את השלם".
"כאוס הוא מדע של תהליך, ולא של מצב, של התהוות, ולא של הוויה".
"הכאוס פורץ את הגבולות המפרידים בין התחומים השונים של המחקר המדעי...הוא יוצר מכנה משותף לחושבים בתחומים רחוקים ביותר אלה מאלה"
(כאוס – מדע חדש נוצר מאת גימס גליק – פתח דבר).
ישנם שני איברים בגוף האדם שחקר הכאוס מצא בהם פעילות כאוטית רציפה שמהווה חלק אינטגרלי מתפקודם התקין – אלו הם המוח והלב.
הכאוס נולד בתוכנו : במוח
חוקרי מוח גילו, מאז שהחלו לבצע סריקות ומיפוי פעילות מוחית, שהמוח הוא איבר שתפקודו התקין מתרחש על הגבול שבין סדר לאי סדר. הוא מפגין התנהגות כאוטית בכל קנה מידה , מההצתה הנוירונית( גירוי עצבי נקודתי) ועד לתפקודו כאיבר שלם.
כשבוחנים עובדה זו לאור מה שאומר שטיינר על הכאוס בזרע, מובאת פעילות המוח לזיקה הנכונה ביחס לעולם המחשבות, שהינו ממשי בעולם הרוח כשם שעצמים ממשיים בחלל. האדם, כישות מורכבת בהרבה מהצמח, מסוגל להשתמש במכשיר החשיבה שלו, המוח, כדי לשקף את כל עולם המחשבות. לכן , בעוד הזרע "זקוק" לכאוס פעם אחת, כדי לשקף את הווית מין הצמח ולהתפתח כמין ארצי, אנחנו זקוקים לאפשרות לשקף כל מחשבה שהיא, מתי שנרצה, בהתאם לפעילותינו כמובן. הקשרים בין הכאוס במוח האנושי לבין עולם המחשבות האנושי, שקיומו הרוחי, החי, הינו במעטפת האתרית של כדור הארץ, הינו מורכב בהרבה , כיוון שביניהם נמצאת ישות האדם המודעת ובעלת החירות, עם כל מורכבותה הקרמתית ומטענה התרבותי והאינטלקטואלי. הנקודה העיקרית הינה שמנגנון פעולת המוח מצביע על הרובד הסמוי של המציאות, כמו כל מופעי הכאוס האחרים שסקרנו, וצריך להעמיד תחת סימן שאלה גדול כל התיחסות למוח כמייצר מחשבות ורגשות, או כ"מעבד על", דימוי פופולרי במיוחד למוח בעידן הטכנולוגי שלנו.
הלב הדינאמי ^------^-------^---^------^-----------
הלב מראה לנו, בצורה מעוררת השראה, את פניו האחרים של הכאוס, שנמצא על ציר הזמן.
זוהי אותה רגישות כאוטית, שאותה גילינו בין החיים לצורה, ובאדם היא פתיחות להווה, שמובילה לחוויה והיענות.
אותה רגישות מופיעה בלב בכמה צורות,אחת מהן היא בכאוס רגיש שנוצר בין שני זרמים של דם בחדרי הלב:
"הלב מוסיף רמה שלמה של מורכבות לבעיה המוכרת של זרימת נוזלים...כל דגם מציאותי חייב להביא בחשבון את גמישותם של דפנות הלב עצמם. במקום זרימה על פני משטח נוקשה, כמו אוויר מעל כנף מטוס, הדם משנה את פני השטח של הלב שינוי דינאמי ואי לינארי".(שם, 284)
הדברים נאמרו על רקע הנסיונות הסיזיפיים הראשונים ליצר לב מלאכותי.
למעשה, עד שגילו החוקרים את השפעת זרימת הדם על פני השטח של הלב, היה כשל תכנוני בלבבות מלאכותיים, בגלל התהוות קרישי דם בהם, שהתנתקו ועלו למוח, שם גרמו לשבץ. קרישי דם אלו נוצרים כאשר בזרם הדם נוצרים חתחותים ומערבולות שגורמות לכך שאותו דם עצמו ישאר באותו מקום,ובקיצור,כשנוצר אי של מנוחה בנוזל שצריך להיות בזרימה מתמדת.
כלומר, מעבר להיותו משאבה,לפי המדע, , תפקיד הלב הינו תיווך רגיש בין הזרמים, כך שהזרימה תהיה שלמה,מוחלטת ולא יווצרו בה איים של חוסר תנועה.
קצב פעימות הלב עצמם הינו תוצאה של פעילות חשמלית דינאמית ואי לינארית, שמפעילה את תאי השריר של חדר שמאל וימין ,
"מערכת תקינה תגרום לכל חלק משריר הלב להתכווץ בתיאום מלא עם יתר חלקיו כדי לשמור על יעילות גבוהה של הלב כמשאבת דם"
(ויקיפדיה על מערכת ההפעלה וההולכה החשמלית של הלב).
המשמעות של תיאום מלא שכזה , הינה שקצה הלב לעולם לא יחקה את פעולתו המוכנית של מטרונום. למעשה, קצב קבוע הינו מצב פתולוגי של הלב.
זהו ההיפך הגמור מפעילות מוכנית, זוהי פעילות שבבסיסה רגישות של כל אחד מהחלקים לשלם.
הלב מראה לנו, באופן פעולתו, הקבלה אורגאנית לאותו מצב נפשי הוויתי של רגישות כאוטית. מהצד התכליתי הלב מניע את הדם, שהוא לפי שטיינר הביטוי האורגאני של האני, בתנועה בלתי נפסקת, פנימה והחוצה, שניים עד שלוש מליארד פעמים במהלך חיינו. הפעילות הנפשית המקבילה הינה אותה אקטיביות חווה, שמתקיימת בין חיים וצורה, הכרה ותחושה, ושמופיעה כרגש אמיתי שמקורו בחשיבה אינטואיטיבית.
כדי ללמוד על התפתחויות חדשות בחקר הלב , שהגיעו ממקור לא שגרתי ובעזרת חשיבה אמנותית , מומלץ להתוודע לעבודתו פורצת הדרך של פנרק צסטר (Franck chester) , שגילה דברים מדהימים על האופן בו בנוי ןמתפקד הלב , ושבתגליותיו מגלה עניין אף הקהילה המדעית.
ראשית: הטכנולוגיה בשירות הכאוס .אחרית: הכאוס בשירות הטכנולוגיה
חלק מצמיחת המדע הזו, עוד בראשיתו, היתה מותנית ביכולות חישוב חזקות,שיוכלו להתמודד עם מערכות מורכבות ויצוג גרפי של רבבות נתונים. מדע הכאוס התקדם יד ביד עם התקדמות המחשבים, תוך יצירת דרכים חדשות להציג נתונים כתמונות על צג המחשב, כך שהמדענים יוכלו לפתח אינטואיציה כלפי מה שהם רואים , בעוד החוקרים השתמשו בדימויים אלו ככלי לקידום המחקר המדעי, אנו נשתמש בהם לחקר הרובד הנסתר של המציאות.
. כפי שראינו בתמונה של ה"עץ פרקטלי", מדע הכאוס יכול לתרום לפיתוח אינטואיציות המחלצות מהמציאות מידע שקשור ליצירתיות וההתהוות של דברים,שמתבטאים בצורה של סמליות מתמטית. הרגישות הכאוטית, כגבול בין חיים לצורה, נראה בעץ הפרקטלי כהסתעפות אין סופית או התפוררות.
.
"המדענים אינם מנסים להסביר, הם בקושי מנסים אפילו לפרש; הם בעיקר יוצרים דגמים. כאשר מדובר בדגם, הכוונה למבנה מתמטי, שבתוספת פרשנויות מילוליות מסוימות, מתאר תופעות נצפות. ההצדקה היחידה למבנה מתמטי כזה היא בדיוק זו: הוא אמור לפעול." (ג’ון פון ניומן)
את המודלים המתמטיים והרעיוניים של חקר הכאוס מתארת הגיאומטריה הפרקטלית , שמציגה ביטוי חזותי שונה מאוד מהגיאומטריה המוכרת לנו, כפי שניתן לראות בתמונה של העץ הפרקטלי.
אם בעולם האידאות של אפלטון שוכנים לבטח המעגל, הכדור, הדודקהדרון וחבריו, הרי שאת המתהווה, הארצי, הטבעי, נכון ומתאים יותר לתאר באמצעות גיאומטריה פרקטלית.
בעזרת הגיאומטריה הפרקטלית הצליחו מדענים לתאר היטב את פניהם המחותתים של סלעים ומשטחים, הסתעפות ענפיהם של עצים, ומערכות רבות בגוף האדם, כגון מערכת כלי הדם, התפצלות הסמפונות בריאות, ורשת הסיבים המעבירה דופקי זרם חשמלי ללב. תרומת הגיאומטריה הפרקטלית ניכרת בתחומים רבים, מכימיה ופיזיונומיה ועד תקשורת ומטלורגיה.
לא עבר זמן רב, עד שישומיה של הגיאומטריה החדשה הועמדו לשירות הכוח המדמה הממוחשב, ושם הן חוללו מהפכה נוספת.
"אם יש לעצם סדר פרקטלי נסתר בתוכו,ותצפיתו של בנואה (מנדלברוט) היא שלדברים רבים מאוד בטבע יש סדר נסתר כזה – אזי יהיה אפשר לפענח אותו בעזרת כללים מעטים מאוד".
ההבנה, שאפשר בעזרת כללים מועטים לייצג את עושר הפרטים והמורכבות של הטבע, היתה קרש הקפיצה בדרך לבריאת עולמות ווירטואליים.
ככל שעוצמות המחשבים הולכות וגדלות, ובעזרת שימוש בכללים ובתובנות של חקר הכאוס, השתפרה לאין ערוך הגרפיקה הממוחשבת .והחלה להציב חיקויים ריאליסטיים למדי לעצים ,סלעים , נהרות, ואפילו עשן. המודלים המתמטיים שבונים את העולמות האלה אינם מורכבים יחסית לעושר הויזואלי שהם יוצרים - וכך נשאר למחשב מספיק כוח חישוב לאינטראקטיביות עם המשתמש – כך שהתמונה יכולה להשתנות בצורה זורמת ומהירה כפי שאנו חווים במציאות..במקביל להתפתחות הגרפיקה הממוחשבת, התפתחו והשתכללו אמצעי הצילום, ולבסוף אף הוכר הצילום כענף אמנותי בפני עצמו. את הקשר בין שני התחומים הנפרדים האלו, מעבר להיות שניהם יצירי טכנולוגיה, נוכל למצוא דרך התבוננות על גילגוליהם העכשוויים ביותר והשפעתם על תפיסת המציאות.
אסקפיזם כפירוד מרכיבי המציאות בחוויה
. המציאות ,כפי שאנו תופסים אותה, הינה זרם בלתי פוסק של מידע תחושתי, שמגיע אלינו מבחוץ דרך איברי החושים. בתוכנו הוא נפגש עם זרם ההכרה, זה שמכיר את העולם, על סמך נסיון העבר שלנו, דברים שלמדנו והפנמנו, חוכמה אינטואיטיבית ועוד. ההכרה שבנו, חושבת את העולם ומחפשת מזון הכרתי לצורך מחשבות אלו, שיעלה בקנה אחד עם מה שמספרים לנו חושינו, , כתנועות ,מחוות, צבע, צליל, וכל רשמי החושים האחרים.
הפעולה של ערבוב שני זרמים אלו מתרחשת בנו כל הזמן , ומתבטא כחוכמה .כאשר היא משקפת את העולם ולא את האגו שלנו, אפשר לקרוא לה גם רגש לאמת.
האסקיפיזם, (בעברית בורחנות), הינה מאפיין של המודרניות ומטרתו לפרק את מרכיבי המציאות השלמה לחוויות נפרדות, שמבודדות ומדגישות הכרה, או תחושה, ובתחום האמצע הן פועלות כמרדימות הפעילות הפנימית המאחדת, החווה. מעניין, שהעיקריות שבהן תופסות חלק נכבד מזירת האמנות העכשווית. אלו הם הצילום, האמנות הדיגיטלית והאמנות הקונצפטואלית. מהותם האמיתית של השניים הראשונים מתגלה בגילגוליהם האסקיפיסטיים היום יומיים, שמוכרים ונגישים לכולנו. להלן חלוקתן בהתאם לחוויה המודגשת שביסודן:
תחושה
במחשב מתקיימת החוויה האסטתית כחיקוי המציאות משולבת עם עולמות הפנטזיה. אלו פונים רק לתחושה שלנו ומסחררים אותנו בגירויים חזותיים רבי עוצמה. המוקש החוויתי שבעולמות אלו, טמון בהיעדר הוויה,היעדר חיים, שביצוגם אלו. הם יכולים ליצור חיקוי לאסטתיקה, ובעקבות זאת ליצור הנאה חושית בצופה בהם, אך להבדיל מיצוגים ממשיים של הטבע,או כל דבר ממשי שהוויתו שלו מתבטאת בו, הצפיה ביצוגי המחשב אינה יכולה להוביל אותנו אל מעבר להנאה, אל הכרת ההוויה. הם אינם נתמכי הכרה, איננו יכולים למזג אותם עם הכרה אמיתית, ולכן הרגש כמעט נעדר מהחוויה. ההשלכות הן קשות על האדם ועל החברה במובן הרוחני.
הכרה
אמנות קונצפטואלית (מושגית) – זו מושתת על הקשרים אינטלקטואליים ואסוציאטיביים. היא פונה לחיזוק הפרסונה והקשר בין זו לעולם האסוציאציות והאינטלקט שלנו. הסיסמה אמנות לשם אמנות , מייצגת נאמנה את הגישה הקונצפטואלית ,שמושתת על האינטלקט, בניגוד לתפיסה המסורתית של האמנות כקשורה ונובעת מהרוח. כאשר מושתת האמנות על האינטלקט, נעשית השראתו וחזונו של האמן לאינטלקטואלית, ולכן קשור תרבות, או אופן חשיבה, או מעמד חברתי, או דיעות פוליטיות. המציאות מראה שאמנות כזו נהפכת לבועה, שמתרוממת רק מכוח האוויר שנושפים בתוכה חבריה. באמנות העכשווית נעה בתוך מגמה זו מגמה משלימה, של ראייה כוללת המביעה אחריות אנושית , פוליטית,חברתית ואקולוגית . עדיין,המתודות הן קונצפטואליות, והדגש הוא מושגי.
רגישות (רגש)
צילום – הצילום הוא אקט של עדות שאינה אישית, עדות פאסיבית. . כאמצעי לקיבוע העבר הוא משמש באופן רחב היקף כמנגנון פתולוגי להימנעות מנוכחות רגישה בהווה, ומנוכחות מודעת לשינוי בראי הנפש. כאשר אנו מרגישים שנוצר הדהוד – חיבור בין תחושה להכרה – אם זה כשאנו רואים פרפר יפה – או שקיעה יפה – או רגע של שמחה משותפת עם אנשים, במקרים רבים נשלפת מצלמה. הצילום מחליף כך את המקום שבו התחושה הופכת לחוכמה ורגע -ישות (רגישות), כשהיא נפגשת עם ההכרה,.
בה אנו עושים את אותה פעולה רבת משמעות שעל שמה קרוי כתב העת הזה- הפיכת עולם לאדם ולהפך.
התפרקות החוויה השלמה של שלושת מרכיבי המציאות, לחוויות נפרדות ופסיביות, , שאותן אנו מוצאים באמנות קונצפטואלית, צילום ופנטזיה ממוחשבת, הינה שלב התפתחותי שיכול לשמש אותנו,יש לקוות, להכרת טובה ומודעת יותר של הדינמיקה של ישותנו כבוראת מציאות. עלינו לשאוף ולחתור לפעילות שתמזג, באמצעות אמנות, ובדרך חדשה ושונה ממה שהיה עד כה, את מה שפורק.